יעקב גוטרמן – סיפור אישי

יעקב גוטרמן - "רז"

שמי יעקב, נולדתי בפולין בשנת 1935 לחווה ושמחה גוטרמן. התגוררנו בפלוצק, עיירה היסטורית יפהפייה, ששליש מתושביה היו יהודים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בן ארבע. יחד עם ההורים שרדתי תקופה קשה של כליאה בגטו, גירוש מן העיר אל מחנה הריכוז סולדאו, ונדודים מעיירה לעיירה תוך מצוקה קשה ותלאות. אבי סיכן את נפשו כדי לתעד תקופה זו ברצועות נייר ארוכות עליהן כתב ביידיש, הטמין בבקבוקים, והחביא במרתפים. עשרות שנים אחרי המלחמה נתגלה אחד הבקבוקים ותוכנו פורסם. עד כה הספר, “עלים מן האש”, הופיע בשבע שפות.

כדי להינצל המירו הוריי את זהותם ואת זהותי, השיגו תעודות מזויפות ולימדו אותי להתפלל בפולנית תפילות נוצריות. הדבר קרה ב- 1942, בעת שהגרמנים החלו לשלוח את המוני היהודים להשמדה בתאי הגז.

עתה החלה מסכת רבת ייסורים של נדודים, כאשר במקומות מחבוא שונים גילו שכנינו הפולנים את זהותנו, וניסו לסחוט אותנו באיומים שיימסרו אותנו לידי הגרמנים. פעמים רבות המוות ארב לנו על כל שעל. בחלק מאותן שנים התגוררנו יחד, בחלקן גרתי רק עם אמי, ובשנה האחרונה למלחמה הייתי מנותק מהוריי. באותה שנה עבדתי כרועה פרות אצל משפחת איכרים בכפר זאבאדי, ליד העיר לוביץ’. הייתי אז בן תשע. חרדתי לגורל הוריי שנותרו בוורשה שטופת הטרור.

אבי, שהיה חבר במחתרת הפולנית א.ק., שמח על פרוץ המרד ב- 1944 בוורשה. עם פרוץ המרד מיהר והסתפח אל הלוחמים, ונפל בקרב ביומה הראשון של ההתקוממות. בתום המלחמה הייתי בן עשר.
אמי נישאה בשנית ובהיותי בן חמש עשרה עלינו, אמי, אבי החורג שלמה גז’בין, ואני, לישראל. עברה עלינו תקופה קשה מאד של היקלטות והתגוררנו במעברות, באוהלים בחיפה, ברמת ישי ובעכו.
שבע שנים אחר עלייתנו ארצה חלתה אמי בסרטן ונפטרה. היא לא זכתה לשמוח בחתונתי עם רותי, בה התאהבתי בשירותי הצבאי.

לרותי ולי נולדו שני בנים מקסימים, רז וטל. ראיתי בהם התגשמות כל חלומותיי האישיים, וגם, בסתר לבי, חוליות בשלשלת מיוסרת של דורות היהודים. אחוז התרגשות הרהרתי בסבי, אבי אבי, ר’ מנחם מנדל גוטרמן מרדזימין, החסיד האדוק, בכל משפחתנו הענפה שנספתה בטרבלינקה, ובאבי שנפל מות גיבורים על מתרסי ורשה.

בגיל 29 חלתה רותי בסרטן והלכה לעולמה, על אף כל מאמצינו הנואשים. רז היה אז בן ארבע, וטל בן מחצית השנה.
שנה אחרי האסון שפקד אותנו, עזבנו את חדרה בה התגוררנו ועברנו לקיבוץ העוגן. רז, נער יפה שניחן באישיות כובשת, נקלט מצוין והיה אהוב על כל חבריו. הוא היה רץ מחונן, זכה עם חבריו באליפות בתי הספר התיכוניים בארץ בריצת שדה, וייצג את ישראל באליפות אירופה שנערכה בברצלונה.

עם גיוסו לצה”ל, על אף היותו רחוק מכל מיליטריזם, עשה רז מאמצים גדולים להגיע לאחת מיחידות העילית. מה שהדריך אותו היה הרצון לתרום מיכולתו הרבה, וגם המחשבה שיינתן לו לשרת עם “חבר’ה טובים”. הוא שרת שירות ארוך ומפרך בסיירת גולני ועמד להשתחרר, אך ימים מעטים קודם לשחרורו יצאה ממשלת ישראל למלחמת ההונאה בלבנון. בליל המלחמה הראשון, ב- 6 ביוני 1982, נערך קרב גבורה לילי במבצר הבופור, קרב בו נפלו רז וחמישה מרעיו.

שבועיים לאחר נפילתו של רז שיגרתי מכתב לבגין, שרון ורפול, מחוללי המלחמה הנפשעת, ובו האשמתי אותם בניצול ציני של אהבת המולדת של בנינו, וברציחתם על מזבח מטרותיהם הלאומניות האפלות.
הייתי בין ראשוני המצטרפים ל”פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס ושלום”, ואני פעיל בו מתוך הזדהות עמוקה.

אני מאמין שרק סיום הכיבוש וקיום שתי מדינות לשני עמים שחיים בשלום ובשיתוף פעולה, יש בכוחם לסיים את מעגל הדמים המטורף, תוך יצירת תקווה לעתיד שאין בו הרג ושכול.