נולדתי בירושלים בשנת 1942, נישאתי למירי ונולדו לנו חמישה ילדים: תמי, ליאת, הדס, אמיר ואלעד.
ב- 22 בינואר 1995 בשעה 9:05, מחבל מתאבד, חבר בארגון הג’יהאד האסלאמי, לבוש מדי צה”ל, פוצץ עצמו בין חבורת חיילים בתחנת האוטובוס שבצומת בית ליד.
אמיר בני היה טירון צנחנים שטרם מלאו שלושה חדשים לגיוסו. הוא נשלח יחד עם חבריו לאבטח את הצומת, חש לעזרת הנפגעים והושיט להם עזרה. דקות מעטות עברו ואז הופיע מחבל מתאבד נוסף ופוצץ עצמו. אמיר שלנו נפל. יחד עמו נהרגו עוד עשרים ואחד חיילים ואזרח אחד.
את ההודעה המרה קיבלתי בשעות אחר הצהריים של אותו היום. אלעד בני הצעיר, שעוד לא מלאו לו אז ארבע עשרה שנה בא לעבודתי ואמר בקול נרגש: “אבא, בוא הביתה. באו מהצבא”.
מאותו הרגע משפחתי ואני כמו הועברנו לעולם אחר, עולם שמי שנמצא בו לא צריך שיתארו לו אותו, ומי שלא נמצא בו לא יבין, וטוב שכך.
הימים ימי ההתחבטויות בזירה המדינית, ראש הממשלה רבין וממשלתו מותקפים על ידי גורמים בימין, שמתסיסים ומסיתים את הרחוב בשל חתימתם על הסכמי אוסלו. באחד מהימים האלו, בעוברי ברחוב, אני רואה במודעה של מטה קיצוני הימין, “מטה מאמץ”, את שמו של בני אמיר יחד עם תמונות הקורבנות מאז חתימת ההסכם. בכותרת המודעה נכתב “הסכם הדמים”, ובמרכז ניצבת תמונתם של רבין וערפאת לוחצים ידיים. זעם רב אפף אותי. בני נפל כי אין שלום. איך מרשה לעצמו מי שהוא לנכס לעצמו את הכאב שלי ולעשות בו שימוש כדי לעצור תהליך שלום?
ימים ספורים לאחר מכן קיבלתי מכתב מיצחק פרנקנטל, שמציע לי להצטרף ליוזמה שלו: התארגנות של משפחות שכולות שתומכות בתהליך השלום, כמשקל נגד למשפחות השכולות שקראו לממשלה שלא לדבר עם האויב ולא לנהל משא ומתן. אחרי שיחת טלפון אחת נרתמתי לעזור כמיטב יכולתי, כדי לאסוף את האנשים שהביעו רצון לפעול. יחד גיבשנו קבוצה קטנה של הורים שכולים, וכאשר הצטרפו בני משפחה שכולים נוספים, הרחבנו גם את השם ל”פורום המשפחות”. זו הייתה ההתחלה.
ואז, השכול מכה בי שוב.
ב- 28 בספטמבר 2000 עולה אריאל שרון להר הבית, כמי שהגורל הפקיד בידיו את פתיחת שערי גיהינום. עם עלייתו מתחילה אינתיפאדת אל אקצה, וחייל ראשון נופל באותו יום ארור ונמהר בציר קרני, נצרים. דוד בירי, חייל גבעתי המלווה שיירת מתנחלים, נפגע בראשו מאש מארב של אנשי חמאס ונפטר בבית החולים מאוחר יותר.
דוד בירי היה חברו הטוב של בני אלעד, ממש כאח. את שירותו הצבאי עשה אלעד בגלי צה”ל, ושלושה שבועות לאחר מותו של דוד, ב- 18 באוקטובר 2000, שם קץ לחייו. במכתב שהשאיר אמר שאינו יכול לשאת אובדן נוסף ונחמה אין.
בעקבות האובדן השני שחווינו, העתקנו מגורינו ועברנו להתגורר ליד בנותינו במרכז. עזבנו הכל מאחור, כמו היה צורך לסגור איזה דלת. את עיסוקיי הפרטיים עזבתי לטובת העבודה בפורום המשפחות, שעושה כמיטב יכולתו להביא לסיום הסכסוך ולמנוע שכול נוסף.
