שמי אורן בלבן, אבל שם המשפחה איתו נולדתי היה ידגרוב. אבי, אלי ידגרוב, שהיה חייל מעוטר בצל”ש ובאות מופת, נהרג בשנת 1965 בשעה שהתעסק עם פתיל של לבנת חבלה לעיני חייליו במגדל צדק שליד ראש העין. בן 27 היה במותו.
אני הייתי אז בן שנתיים וחצי ואינני זוכר את יום מותו. אבל ההדף שהתפרץ כשהפתיל הקצר מדי נשרף עד תום וסיים את חייו של אבי, הרעיד את עולמי.
הייתי בן יחיד להוריי. אבי היה מעט מאוד בבית ואינני יודע עליו הרבה. הוא הספיק לפקד על סיירת צנחנים, וכמה חודשים לפני מותו הועבר לסיירת מטכ”ל על ידי דב תמרי, שהיה באותה עת מפקד היחידה, כדי לשמש כסגנו. אני יודע שאבי היה מוערך מאוד על ידי חבריו ופקודיו. אני יודע שהתעניין בטבע ושאהב טיולים, צפרות ושדאות. יש לי הרושם שאולי, למרות אופי פעילותו, היה איש מופנם ועדין. יש לי הרושם שבדומה לי, גם אבי התקשה להכות שורש, להשתייך. יש לי הרושם שאנחנו דומים.
כשהייתי בן ארבע, אמי התחתנה בשנית. האיש שעמו התחתנה היה לאבי וילדיו היו לאחיי. אני נושא את שם משפחתו שהייתה למשפחתי בלב שלם. אבי, שגידל אותי יחד עם ארבעת ילדיו הביולוגיים – אחיי – היה לאיש הקיים המשמעותי בחיי. אולי לצד אבי המת, החסר.
רק כשהפכתי להורה התחלתי לחשוב על הטרגדיה שהיא חייו הקצרים של אבי. רק אז יכולתי לחוש בחסרונו ולא בנוכחותו. אני מוצא את עצמי לעתים מדמיין בראשי שיחה אתו. זאת שיחה דמיונית בין אב בן 27 לבנו הכפול ממנו בגיל. השיחה הזאת “מתקיימת” בין שני עולמות, שני נרטיבים שונים מאוד.
אבי מספר על עולמו שהתקיים בסביבה שבה גדל ופעל – ישראל 1965, על תפיסת הסכנה הקיומית והגורל המשותף, על הגבול המטושטש בין הפרט לכלל, על התקווה לשלום תוך מלחמת אין ברירה, על הבחירה שלו בקריירה צבאית, על כך שזו דרכו להגן ולקחת אחריות עליי, על תקווה, על געגוע.
אני מספר על עולמי השונה בתכלית, המתקיים באותו מקום אך בזמן אחר. על עולם שבו ערבות הדדית היא נדירה, על האופן שבו תקוותו לשלום דהתה לכדי ייאוש של כיבוש. על מלחמת יש ברירה, על ברירת מחדל ועוד מחדל ועוד מחדל.
אני מספר לו שגם אני, כמוהו, מחויב לילדיי, לעתידם ולכן – לתקווה. אני מספר על מאבק לשלום עם שותפים שבעבר היו אויבים, על ניסיונותיי להאריך את הפתיל, על חסרונו בחיי. הרי אחרי הכול, למרות שחיינו יחד רק שנתיים וחצי, אנחנו דומים.
