סיפורים נוספים

מאשקה ליטבק - "הגשם הראשון ירד"

הסיפור נכתב בשנת 2005

שלושים וחמש שנים עברו מהיום בו נהרגת. אותו הסתיו, אותם צבעים חומים של שדות שלפני נביטת החיטה. גשם ראשון כבר ירד וכאב הגעגוע שבי לא פג.
כל אותן השנים אני עדיין אוהבת אותך וכואבת נורא. הגעגוע אלייך לא שכח בי, והוא מתעצם מאירוע אחד למשנהו. יש ואני מוצאת את עצמי מדברת אלייך כמו פעם, מספרת לך מה עבר עליי ועל מה שקרה, ואפילו שואלת אותך שאלות ומחכה לתשובותיך.
אני דומעת בדברי אלייך. דמעותיי זולגות מעצמן גם אחרי תקופה ארוכה כל כך.
לפני חודש נולד לך נכד רביעי, בדיוק עם תחילתה של השנה. כמו כל שמחה משפחתית שלנו (הפעם היא הייתה בראש השנה), גם זו הייתה מהולה בעצב על שלא זכית לשמוח יחד איתנו. חסרונך הוא כמו פצע שלא יגליד בליבי לעולם.
קשה לי לתאר כאב של געגוע. הכאב הזה לוקח אותי למרחקים ולמחוזות אחרים. אני מתנתקת מהעולם בו אני חיה ושטה במרומים עמך, במעגלים אינסופיים. רק הדמעות הן סימן לעובר בתוכי וכשאני נוחתת בחזרה אל עולם המציאות, גופי רפה ונפשי כבויה, עד יעבור מעט הכאב.
ככה זה נמשך כבר שלושים וחמש שנים ובכל אותו זמן אין דבר שישכיח אותך מתוכי, שיכהה את הכאב בליבי, שיסתום במעט את החור הגדול שנפער בי. הזמן קפא ממש כפי שהיה באותו יום רביעי, 4 בנובמבר 1970, בשעה 7:10.
בתמונתך שתלויה בביתי, אתה בן עשרים ושש. בכל פעם שאני מביטה בה אתה נראה לי תמיד אחי הגדול ממני, כאילו לא עבר כל הזמן הזה ואתה נשארת בן עשרים ושש.
יצאנו מרצועת עזה, אותה העיר שהיית בין החיילים שכבשו אותה, ביוני 1967. אני, שרציתי לדעת כי יצאת חי מאותה מלחמה, הגעתי לרחובה הראשי של עזה בטרמפ עם מוביל טנקים. שאלתי עליך, מישהו קרא לך ואתה נסעת אליי עם ג’יפ של הסיירת מבית הממשל. ככה נפגשנו באמצע הרחוב הראשי של עזה, מסביבנו עוד היו יריות, מתחבקים ובוכים. עברו להן שלושים ושמונה שנים מאז ורק השנה יצאנו משם. אלפי משפחות שכולות כמונו נוספו מאז ועד היום. מי יודע כמה עוד תהיינה.
לפני עשר שנים בדיוק, באותו יום בו ציינו עשרים וחמש שנים למותך, כעשר שעות אחרי שהנחתי פרחים על קברך, נרצח בישראל ראש הממשלה יצחק רבין, שהביא הסכם שלום והאמין בעתיד של תקווה ופיוס. הארבעה בנובמבר הפך להיות מאז ליום זיכרון לאומי, אבל בשבילנו הוא יישאר תמיד יום הזיכרון שלך.
יעברו יום ועוד יום, שנה ועוד שנה. מדי פעם אמצא את עצמי שוב דומעת מכאב הגעגוע אליך, ולא אוכל לדעת מראש מתי זה יקרה לי. ככה פתאום זה יופיע ללא התראה, אולי בגלל אירוע מסוים או בגלל שקראתי ספר שרציתי לספר לך עליו. כל הזמן אני מתגעגעת אליך ואתה חסר לי, אתה בתוכי לעד, עד שאצטרף אליך.
אוהבת אותך אחי הגדול, מאשקה

***
מאשקה ליטבק, ילידת קיבוץ נגבה. אביה, משה, נהרג כתוצאה מהסכסוך עוד לפני שנולדה ונקראה על שמו. מאשקה גדלה בקיבוץ עם אימה ועם אחיה הגדול, ארנון, שנהרג בצבא בשנת 1970.
מאשקה הייתה מאז ומעולם פעילת שלום ואף נפצעה בראשה וברגלה מרסיסי רימון (שאחד מהם נותר בראשה), בעת הפגנת “שלום עכשיו” בה נהרג אמיל גרינצוויג. היא גם הייתה בין מארגני עצרת השלום בה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. הדברים הבאים נכתבו על ידי מאשקה במלאת שלושים וחמש שנים למותו של ארנון.

  • ארנון ומאשקה
  • ארנון ליטבק
  • משה ליטבק
  • מאשקה ליטבק