מלחמת יום כיפור לקחה מהמדינה את התום, ומאיתנו את גיורא. לקחה בלי להוכיח שלקחה. ב- 11 בנובמבר 1973, אחרי חמישה שבועות שלא התקבלה ממנו כל ידיעה, גיורא הוכרז כנעדר. יחד איתו נחשבו עוד מאות מחיילי צה”ל לנעדרים. ימים של ציפייה, לילות של חרדה, חודשים ארוכים בין ייאוש לתקווה.
את סיפור היעלמותו המסתורי של גיורא, ואת סיפורי שלי על מה שקרה לי בעקבות כך, שנים אחר-כך במזרח הרחוק, סיפרתי בסרט תיעודי שיצרתי, שנקרא ״גחליליות״ (2009) – לאתר הסרט. סרט תיעודי נוסף שיצרתי נקרא ״שברים״ (2017), שמספר את סיפורם של חבריו ובני דורו של גיורא אחי, כפי שחוו הם את מלחמת יום הכיפורים. ניתן לצפות בסרט כאן.
אבא שלי, דוד מייזלר, החל לכתוב יומן חיפושים אחר גיורא, 11 יום אחרי שפרצה המלחמה, ולאחר שכל שביב של מידע על גיורא לא התקבל. נראה שההחלטה לתעד את פעולותיו הייתה מעין בחירה הישרדותית לא מודעת עבורו. הדרך היחידה לשרבב מעט סדר אל תוך אי הסדר המטריף את הדעת. כמה פיסות מידע משורבטות צמחו לשורות הנפרשות על פני עמוד שלם, דף הצטרף לדף, ובחלוף הימים הפכו הדפים הבודדים למחברת. כשהסתיימה אחת, נפתחה הבאה. אבא לא תכנן שמלאכת התיעוד הקפדנית תוליד יומן עב כרס. מי מוכן להאמין שיחפש לאורך מאות עמודים את בנו? כך למשל ב- 18.5.74 כותב אבא: “היום יום הולדתו של גיורא. המשכתי לסדר ניירות”. מה מבטא טוב יותר מזה את הכאוס הפנימי שמשווע להיגיון כלשהו?
את יומן החיפושים אחר גיורא העליתי כאתר אינטרנט.
בשנים האחרונות הייתי מנהל הניו מדיה והתקשורת של הפורום. אני מבקש לרתום את סיפורי האישי לטובת הידברות ופיוס. ביום הזיכרון 2019 הוזמנתי להיות הדובר המרכזי באירוע של הקהילה היהודית במילווקי, ארצות הברית. הטקס השנה הוקדש לנעדרים, והתבקשתי על ידי מארגניו לשתף את הקהל בסיפור האישי שלי ושל משפחתי, בעקבות היעדרותו של גיורא אחי, ועל השינוי שעברתי בעמדותיי.
הנאום שלי, באנגלית (עם כתוביות תרגום לעברית), צולם ומצורף כאן:
לצפייה בוידאו
***
גלריית תמונות
