למרות השנים הרבות שעברו, יש לי זיכרונות חיים מאד מהילדות שלי בווינה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה, רק תשע שנים לפני שנולדתי, וינה הייתה בירתה של אימפריה גדולה מאד, שם חיו בני לאומים דוברי שפות רבות.
בתוך כל הלאומים האלו היוו היהודים כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. לא היה מיעוט עם ארגון קהילתי שכזה: מוסדות דת, בתי כנסת מפוארים ו”שטיבלאך” (חדרי תפילה), אגודות ספורט, תלמודי תורה, תיכון עברי יוקרתי ומפורסם למדי, בו למדתי, ובכלל חיים יהודיים תוססים עם דיונים פוליטיים, במות רציניות וקלות, מסעדות ובתי קפה.
עם בוא הנאצים הייתי בדיוק בן אחת עשרה. שבוע לפני שהנאצים באו, חגג אחי את בר המצווה שלו. אנחנו היינו משפחה חרדית, אבא שמר על תרי”ג מצוות וחגגנו את כל החגים, על מאכליהם המיוחדים. יחד עם זאת אמא נהגה להתלבש בשיק אופנתי ואבא היה מתהלך עם חליפה ובלי זקן, בשונה מן הסבים שלי שנראו כמו היהודים החרדים במאה שערים של היום.
בכל יום אחרי בית הספר הלכנו ל”חדר”, ללימודי תורה עם רש”י. היו לנו חברים יהודים, אבל גם העברנו את זמננו בחבורת רחוב, בה שיחקנו כדורגל עם ילדים לא יהודים, ועשינו דברים שאולי ילדים יהודים “טובים” לא היו עושים. כך למשל התפלחנו לאצטדיון לכדורגל מבלי לקנות כרטיס, כי לא היה לנו כסף לקנות, או שברחנו מהשוטרים שהופיעו כששיחקנו כדורגל ברחוב. אחד מאותה חבורה הוא חברי עד היום אחרי שעשרות שנים לאחר מכן, כשחזרתי לווינה בענייניי עבודה, חיפשתי את שמו בספר הטלפונים ומצאתי אותו. בהמשך הגעתי שוב עם נכדי לטיול שורשים, וחברי הוא טיפל בנו במסירות רבה ולקח אותנו במכוניתו לראות מקומות.
אנחנו, המשפחה, היינו מעורים בין יהודים וגם בין לא יהודים, אך לצערי זה לא עזר לנו הרבה. כמה ימים אחרי שהנאצים פלשו לאוסטריה חזרתי עם אבא מעבודתו לרחוב שלנו, בו חיו גם כמה אדמו”רים. מרחוק ראינו התקהלות וכשהתקרבנו ראינו את אותם האדמו”רים עם הזקנים הלבנים, כפופים על הברכיים, יחד עם בניהם, ומנקים את הכביש בציפורניהם מסיסמאות בחירות שהיו צבועות עליו. גם אמא שלי הייתה ביניהם. בצד עמדו אנשי ס.א. שגערו בהם, “יותר מהר!”, “זה לא מספיק נקי!”, בתוספת כינויי גנאי גסים. התקרבנו אל אימא שלי, קראנו לה להתחמק משם ונכנסנו הביתה.
קרו דברים חמורים מאד כשהנאצים באו. בווינה, מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי את אווירת האנטישמיות, על אף שהיו לנו חברים טובים לא יהודים. האוסטרים למדו לעשות ליהודים במשך הימים את כל המעשים האכזריים שלגרמנים לקח כמה שנים.
ב”ליל הבדולח”, לאחר שנורה איש שגרירות גרמניה בפריז (אירוניה של ההיסטוריה: זה היה אחד האנטי נאצים הבודדים בשירות החוץ שלהם), הנאצים הסירו כל רסן. הם שברו והציתו בתי כנסת ובתי מסחר יהודיים, כאשר כל השמים של וינה נצבעו באדום בגלל השריפות הרבות. למחרת בבוקר באו שכנים יהודים לדירה שלנו ואמרו לאבא שהנאצים עוברים מדלת לדלת, מבית לבית, לאסוף יהודים ולשלוח אותם למחנה ריכוז: “בוא איתנו להסתתר.” אבא שלי ענה: “מה, אני שהתנדבתי ללחום עבור המולדת, עבור הקיסר, אני אסתתר? הלוא אני אזרח שווה זכויות, לא אזרח סוג ב’. אני לא מסתתר”.
לא לקח זמן רב והנאצים הגיעו. אני זוכר שאמא עזרה לאבא עם המעיל והכובע שלו, היא אפילו הברישה את המעיל כדי שלא יבייש אותנו עם איזה גרגיר אבק על המעיל היפה שלו. לפני שיצא התחבקנו והתנשקנו. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראינו את אבא שלנו.
אני זוכר את העצבות של אימא. יום יום היינו רצים בעקבות שמועות שהתרוצצו ברחובות לחפש מפלט, לצאת מווינה – ולא היה. בעקבות הזעזוע העולמי אחרי מאורעות “ליל הבדולח”, יזמו אישים בולטים באנגליה את מפעל ה’קינדר טרנספורט’ וכך, ובדיוק חודש אחרי שלקחו את אבי למחנה הריכוז Dachau, הידוע לשמצה, נסענו אחי ואני לאנגליה וניצלנו. הוריי לא ניצלו. לא ידוע לנו בוודאות מה קרה לאבי עד מותו. אמי נשלחה לגטו טרזיאנשטט ומשם לאושוויץ. אחרי שעזבתי את וינה בדצמבר 1938, לא ראיתי את הוריי שוב.
אחי ואני הגענו לאנגליה ב-12 בדצמבר 1938 למקום בשם Harwich. אחת התמונות שנחרתו בזיכרוני: שורות ארוכות של מאות ילדים, ובקצה כל שורה יושב אנגלי עם מקטרת בפה ורושם פרטים אישיים. אחי הגדול, בוגר ממני בשנתיים, נשאל לשמו והאם הוא ‘אורתודוכס’ או ‘ליברל’. את המילה ‘אורתודוכס’ הבנתי אבל המילה ‘ליברל’ הייתה לי כסימן שאלה גדול. אחי בחוכמתו אמר ‘ליברל’, מה שהיה בניגוד גמור לאורח חיינו בווינה. אנחנו בהחלט היינו דתיים, אפילו חרדים מודרניים, אבל בזכות תשובה זו הגענו מאוחר יותר לכפר קטן של שלושת אלפים נפש בצפון אנגליה, שם התארגנה ועדה ביוזמת אישה מה’קווייקרים’, ובה השתתפו כל אצולת הכפר, מנהלי שני הבנקים, הכמרים של הכפר וכמובן מנהל ה-Grammar School (התיכון המקומי שנוסד בשנת 1726 ובו למדנו בפנימייה). הם טיפלו בנו באצילות נפש ובהקפדה על הזהות היהודית שלנו, באחי במשך שנתיים ובי במשך שלוש שנים.
בגיל חמש עשרה מנהל בית הספר קרא לי למשרדו ואמר לי שהוועדה החליטה שאמשיך בלימודים לבגרות מלאה ושאשאר שנתיים נוספות. “תודה רבה אבל אני מרגיש חובה להצטרף למאמץ המלחמתי ובלאו הכי…”, מלמלתי, “אתם כבר עשיתם עבורי מעל ומעבר”. בשלב זה הוא קטע אותי ואמר: “לו הנעל הייתה על הרגל השנייה, אתה ומשפחתך הייתם עושים לא פחות עבורנו”. המשפט הזה נשאר בקודקודי ואני לא מרשה לעצמי לשכוח.
לא פעם אני תוהה האם עמי באמת תמיד נוהג כך, בחמלה? מי שהצילו אותי לא היו בני משפחתי או בני עמי אלא ‘סתם’ אנשים טובים, אנושיים.
סיימתי את בית ספר ונסעתי ל-Bradford, ל”הוסטל” של נערים פליטים יהודיים, שם עבדתי במעבדה לביקורת של מתכות לצורכי המלחמה, מטוסים בעיקר. המשכתי עם הדברים שעניינו אותי כמו כדורגל וריקודים במוצאי שבת, ובערבים לפעמים למדתי. הייתי פעיל בבית הכנסת הרפורמי בעיר וחבר ההנהלה של החטיבה הצעירה של בתי הכנסת הרפורמים באנגליה, אבל יחסיי היו טובים גם עם הרב של בית הכנסת האורתודוכסי. החיים היו מלאים ובערבים למדתי לתואר ראשון בכימיה, פיסיקה ומתמטיקה. בסופו של דבר עברתי לעבוד במכון המחקר של החברה הבינלאומית Dunlop בברמינגהם ושם, ביחד עם חבר בעבודה, גיליתי את התנועה הציונית והצטרפתי אל ‘האגודה הציונית הצעירה’, שלאחר זמן מה עמדתי בראשה. בברמינגהם סיימתי את לימודי התואר שלי ושם התוודעתי לתנועת מפ”ם ויחד עם חבריי ייסדתי קבוצה מקומית של מפ”ם. אחרי כמעט שנה הבנתי שאני מדבר על ציונות וחלוציות בהתלהבות מבלי לעשות דבר, ושעליי ללכת בעקבות הדיבורים שלי. נסעתי ללונדון והתייצבתי במזכירות “השומר הצעיר” ואמרתי: “הנני, תשלחו אותי לקיבוץ צעיר על הגבול.” במזכירות הסכימו, אך “ביקשו” ממני קודם לעבוד כמזכיר התנועה (הרי באתי מתחום הפעילות עם נוער יהודי) וכך, אחרי הכשרה בארץ, נעשיתי מזכיר השומר הצעיר באנגליה.
עזיבתי לישראל עוררה עניין במכון המחקר בו עבדתי. אני זוכר את השיחה עם מנהל המעבדה שאמר לי: “אלפרד, מה איתך? אתה כבר עם רגל על הסולם ופחות או יותר מסודר מבחינה מקצועית ואפילו כלכלית. תרבותית וחברתית בוודאי שאתה מסודר. למה לך לעזוב את כל זה? התחלת בלימודי Ph.D. ואתה תתקדם. תתמוך בישראל מכאן ותהיה ציוני טוב באנגליה”. מיהרתי לענות לו: “הוריי לא חיו במקום בו נולדו ולא ניתן להם למות במקום בו הם חיו. לי לא ניתן לחיות במקום בו נולדתי. אני רוצה להבטיח לילדיי שהם יוכלו לבחור. לא מספיקה לי אמנציפציה אישית”. חשוב לציין שלא הרגשתי באנגליה אנטישמיות למרות שאני יודע שהייתה, אבל לא זה היה השיקול מבחינתי. אמרתי לו שאני רואה צורך שהעם היהודי יהיה ריבון על גורלו, ושאני מוכן לתרום את חלקי, ועוד הוספתי (משהו קצת ילדותי) ש”לעם היהודי לא חסרים כימאים, אבל בפירוש חסרים לו חלוצים שמוכנים לעשות מה שהכי נחוץ. ואני מוכן להיות חלוץ, מה שיותר חשוב מלהשלים את הדוקטורט שלי.”
וכך לאחר קרוב לשלוש שנים בפעילות תנועתית עליתי לארץ, לקיבוץ ברקאי, והקמתי משפחה עם דליה אשתי. שם גם נולדו לנו שני בנים, יונתן ואבנר.
יונתן נפל לפני שלושים ואחת שנה. ביום השנה השלושים עשינו אזכרה בקיבוץ, והופתענו כשבאו מעל מאתיים איש. הופתענו שגם אחרי שלושים שנה, דמותו עוד דיברה אליהם והיה להם מספיק חשוב לבוא. בערב הזיכרון בחדר האוכל דיברו חברים מהילדות, מהתיכון, מהתנועה ומחיל האוויר, וסיפרו על יונתן שלהם. אחד החברים דיבר על יונתן וסיפר שהיה ‘ציוני’ דגול. כשאחד מהחברים התלבט אם להתגייס או לא, יונתן כתב לו מכתב מהצבא: “כמוך גם אני סקרן לראות עולם ולהכיר אנשים ולהרחיב את אופקיי, אבל כיום אין לנו ברירה אלא לעשות מה שעשו הורייך והוריי, ששרדו את השואה ובאו הנה כדי לבנות חיים ולהגן עלינו. לכן אינני רואה ברירה אלא ללכת בדרכם. התגייסתי ומה שיוטל עליי אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי”. עוד דיבר אחד המחנכים של יונתן, עמרם, שסיפר כיצד מומחה לימד אותו איך מבחינים בין יהלום אמיתי ליהלום מזויף: מרימים את היהלום אל האור, מסובבים אותו ואם הוא אחיד בכל כיוון אז אתה יודע שיש לך אבן אמיתית. כך, הוא אמר, היה יונתן. ליבו, ראשו ופיו, הכל אחיד. גם מפקד בית הספר לטיס דאז, יעקב טרנר, דיבר ואמר שיונתן היה בין הבולטים בקורס, ואפילו נבחר להיות מרואיין ביום חיל האוויר בטלוויזיה, אחרי מפקד החייל, כנציג הטייסים הצעירים. יונתן היה מצבור של כוח, השראה, חזון ואמונה.
כדי שלא יצא כאילו אני חושב ומתאר את יונתן כמופת, אני אומר תמיד כשאני מדבר בבתי ספר: “תדעו שהוא היה חצוף לפחות כמו הילדים של ההורים שלכם”.
אני זוכר שיונתן היה בכיתה אלף או בית והכיר כל דבר שצמח וזחל בשדה או עף בשמיים. נהגנו ללכת בשדה והוא היה מלמד אותי. יום אחד אנחנו הולכים ואני שואל אותו: “מה יש לנו כאן?”. הפספוס מסתובב אליי ואומר: “את זה אמרתי לך אתמול אבא, אתה אף פעם לא תלמד.”
אבל עם כל החוצפה, או העצמאות המחשבתית כמו שאני אוהב לקרוא לזה, הוא למד צ’לו וגיטרה ויום בשבוע היה נוסע לטכניון, לקורס לתלמידים מחוננים בו למד פיסיקה (תורת הקוונטים ותורת היחסות). יונתן גם הוביל את נבחרת בית הספר לגמר בתי הספר התיכוניים בכדור עף, ובכלל היה פעיל מאד בבית הספר וגם בתנועה החינוכית. אפשר לספר המון על יונתן אבל כאן אזכיר רק תכונה בולטת אחת. מגיל צעיר ביותר הוא הרגיש לא רק מעורב אלא גם מחויב ואחראי בכל קבוצה שהשתייך אליה. זה כלל לא רק את החוגים הקרובים, המשפחה, בית הספר והתנועה, שיונתן היה בטוח שאם לא יתחייב אליהם הם לא יתקיימו. המחויבות הזאת שלו כללה את כל העם היהודי ואת כל אזרחי המדינה, כמו שכתוב במגילת העצמאות: ללא הבדלי מין, גזע ודת.
בגיל צעיר למדי, כשהופיעה תנועת ‘שלום עכשיו’, יונתן התגייס לרעיון הזה ופעל בתנועה ובקיבוץ, עוד לפני שהתגייס. הוא חשב שלא סביר שהעם היהודי שלנו, החכם, לא יימצא דרך לחיות עם השכנים שלו. הקיבוץ שלנו היה מוקף משלושת צדדיו ביישובים ערביים. היו לנו חברים שהיו מגיעים לקיבוץ בחגים ואנו היינו נוסעים אליהם לחתונות. פעילותו של יונתן למען שלום לא באה מתוך איזו אידיאליזציה בלתי מבוססת, אלא מתוך הכרות והכרה שצריך להגיע להסדר.
יונתן התגייס לאחר שנת פעילות נוספת בתנועה החינוכית, כי הוא הרגיש שהוא צריך לתרום עוד גם כאן. הוא החל את קורס הטיס וסיים ברמה גבוהה ובהערכה רבה את כל השלבים שהספיק. יעקב טרנר אמר שכשיונתן קם לדבר בפגישות סגל וחניכים, היה משתרר שקט כי כולם הבינו שדובר הקורס קם לדבר, ואף הוסיף שיונתן זכה להערכה רבה וחיבה לא רק מחבריו אלא גם מהסגל.
יונתן נהרג בתאונה בעת תרגיל בקורס טיס. יעקב טרנר אמר לנו לאחר מכן כי תאונה כזאת הייתה יכולה לקרות גם לטייס מנוסה יותר, אבל כמובן, בסבירות רבה יותר, לטייס צעיר. מאז האסון אני מכריח את עצמי, מתוך מאמץ הכרתי, לא לוותר על פעילות, לא לסגת ולא להסתגר. כל כך טבעי להיכנע ליגון. היה לי קשה מאד לצאת, לא התגלחתי, ועד לשלושים לא הלכתי לעבוד, לא יכולתי. בהמשך עשיתי מאמץ, כשאני ממש שומע את יונתן לצדי, אומר לי שחייבים.
כמעט שבע שנים לאחר שיונתן נפל, דליה הלכה לעולמה. אין לי ספק שהאובדן שיחק כאן תפקיד מכריע. לאבנר, אחיו הצעיר של יונתן, מותו היווה מכה כבדה ביותר. הם היו אחים, חברים ושותפים בדברים רבים. במובן מסוים אמרתי לאבנר שהאובדן קשה יותר לו, כי עם כל היכולות והעצמאות שלו, הוא גם הרגיש צורך ללכת בעקבות יונתן ולהיות פעיל יחד איתו: בגדנ”ע אוויר, בלימודים בטכניון, בתזמורת האזורית, בהנהגת הקן בבית הספר האזורי, בתנועה ואחר כך בחיל האוויר.
האם אבנר ואני חזרנו לעצמנו, במידה שזה בכלל ניתן? למעשה אף אחד לא מתאושש, זה איבר שנגדע ולא יצמח שוב. האמירה שהזמן מרפא היא אמירה בעירבון מוגבל מאד, אבל גם לו יכולתי להפסיק את הכאב לא הייתי בוחר בזה. כך יונתן איתי כל הזמן.
ליונתן, באהבת אין קץ, אבא.
* אברהם שומרוני נפטר בשנת 2018 בגיל 92.
