פרויקט המפגיש קבוצות שונות של ישראלים ופלסטינים, על מנת להכיר את הנרטיב האישי והלאומי של ה”אחר”
חוויית הלמידה במפגשים מתבססת על שילוב בין מידע לאומי-היסטורי ובין הסיפור האישי והמשפחתי של המשתתפים
בני האדם נולדים עם רצונות, שאיפות ומשאלות, אותם הם מבקשים להגשים. אלא שבחברות הנמצאות בסכסוך מתמשך, רצונות ושאיפות אלו נקבעים במידה רבה על ידי הנרטיב של הקהילה אליה נולד האדם. סיפורה של הקהילה, תפיסותיה ואמונתה הם אלו אשר מכתיבים במידה רבה את מקומו ותפקידו.
הנרטיבים אליהם אנו נולדים נתפסים בעינינו כאמת, וגורמים רבים פועלים לכך שכל צד בסכסוך יכיר רק את הסיפור שלו, את הטרגדיות שלו. המרחק הפיזי והרגשי שבין שתי הקהילות המסוכסכות לא מאפשר לשמוע אחת את השנייה, לא מאפשר להכיר ולפגוש את ה”אחר”.
מתוך ההבנה הזו הקים פורום המשפחות השכולות את פרויקט הנרטיבים. בפרויקט זה אין אנו מבקשים למחוק או לאשר נרטיב כזה או אחר, אלא ליצור מסע בהיסטוריה האישית והלאומית של הצדדים, תוך כדי דיאלוג עמוק, כבוד והבנה כי בכל נרטיב אישי ולאומי טמונה אמת.
הפרויקט, שהחל בשנת 2010, מיועד לציבור הרחב ומפגיש קבוצות שונות של ישראלים ופלסטינים (15 ישראלים ו-15 פלסטינים בכל קבוצה, ובמפגשי הזום בתקופת הקורונה 12 ישראלים ו-12 פלסטינים) על מנת להכיר את הנרטיב האישי והלאומי של ה”אחר”, כצעד חשוב בדרך לפיוס בין העמים. עד היום נפתחו כ-45 קבוצות.
סיור בכפר ליפתא – קבוצת ״צעירים״ של פרויקט הנרטיבי
בוגרי התוכנית, הפלסטינים והישראלים, מסיימים את התוכנית עם הבנה חדשה של הסכסוך ושל הצד השני, עם אמונה באפשרות לפיוס, ועם רצון לשמור על קשר זה עם זה ולפעול ביחד כדי לקדם שינוי במציאות הקשה של הסכסוך. בתחילת 2017 הוחלט למסד את פעילות קהילת בוגרי הנרטיבים ולהתייחס לכל בוגרי תכניות הנרטיבים כקהילה אחת, המונה כ- 1,200 איש.
בוגרי הפרויקט מספרים
חאלד ג’ומעה
שמי חאלד ג’ומעה, אני עובד כיועץ חינוכי בבית ספר תיכון בפלסטין ותושב מחנה פליטים אל ערוב, שליד חברון. השתתפתי בפרויקט הנרטיבים בקבוצת בריאות הנפש.
ההשתתפות בפרויקט הנרטיבים הייתה עבורי חוויה חזקה מאד, מאחר ומעולם לא חשבתי שאשב בפלסטין יחד עם קבוצה של ישראלים יהודיים שמוכנים להקשיב ולדון בזכויות העם הפלסטיני.
הופתעתי לטובה מהתגובות האמפתיות של הישראלים כשהפלסטינים שיתפו בסיפורים אישיים ובחוויות קשות שהם חוו מידי חיילי הכיבוש.
במהלך הסמינר עברנו שני סיורים כחלק מלימוד הנרטיב הלאומי של שני הצדדים. הסיור הראשון היה לכפר ליפתא שתושביו גורשו ב-1948. הסיור לכפר העלה בנפשי עצב עמוק וגרם לי להיזכר בתיאורים ובסיפורים שאבי נהג לספר לנו על הכפר שלו, חתא.
הסיור השני במסגרת התוכנית התקיים במוזיאון “יד ושם” בירושלים. המקום מספר על מעשי הנאצים ביהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. מה שראיתי בביקור העציב אותי מאד והתמונות והתיאורים השאירו בנו, המשתתפים, כאב עמוק.
קיוויתי וציפיתי מהיהודים, מאחר והם כעת בעלי הכוח וההשפעה, שלא לחזור על מעשים של קיפוח ודיכוי של אנשים חסרי כוח. שאלה שמסתובבת במוחי ואיני מוצא לה תשובה, היא איך עם שעבר כל כך הרבה דיכוי ועינוי והפליה וגזענות יכול לקפח ולהפלות עם אחר?
במהלך המפגשים הכרתי קבוצה של ישראלים ויצרתי שם קשרים שנמשכים עד היום. גיליתי אנשים שמגלים אמפתיה אמִתית ותומכים בזכות שלנו לחיות בחירות במדינה עצמאית, לא תחת כיבוש. הביקורים ההדדיים שקיימנו ביחד, חברי הקבוצה, נתנו לי הרבה תקווה שקיימת הזדמנות אמִתית לדו קיום לו תינתן האפשרות לאנשים רבים להיפגש, לשבת פנים אל מול פנים ולשוחח בכנות.
זיוה רחמים
שמי זיוה רחמים ואני מתגוררת באור יהודה.
מודעת פרויקט הנרטיבים תפסה אותי כך שהחלטתי להירשם ולקחת חלק בפרויקט. “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, שהרי מעולם לא באמת נכנסתי בעובי הקורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תמיד הרגשתי שמדובר בסכסוך מורכב מכדי שאנקוט עמדה כלשהי או בטח שאעסיק עצמי בזה. כשאמרו לי שהתקבלתי לפרויקט התנצלתי והסברתי שאין לי שמץ של מושג בפתרון הסכסוך אבל כן מוכנה לשמוע, להקשיב ולבחון.
הפגישה הראשונה עם הפלסטיניות, ההקשבה לסיפורן האישי, האובדן שחוו, העצב והמצוקה, חיברו אותי אליהן מידית. עם תום המפגשים, הבנתי שאני מסוגלת להבין הרבה יותר טוב ונזכרתי אט אט, במצבי המלחמה שחוויתי כילדה, מצבים שהדחקתי טוב טוב, ושנעלמו מזיכרוני עם השנים.
נזכרתי במלחמת ששת הימים כשנאלצתי לרוץ אל תוך השוחות בשעת האזעקה, נזכרתי איך המתח הנפשי של אותם ימים ערער את מצבי הפיזי, החום עלה והתשישות גברה על הפחדים. נזכרתי איך במלחמת יום הכיפורים, בעת שאבי ושלושת אחיי היו מגויסים, שמעתי את אימי מספרת שאינה נרדמת בלילות ושהיא נאלצת להירדם רק עם כדורי הרגעה. נזכרתי איך מתוך הפחד על שלושת האחים שנלחמים עם הטנקים שלהם, יצאתי למרפסת וביקשתי מאלוהים שיחזיר אותם לפחות פצועים. נזכרתי איך הרגשתי כשקיבלתי את הידיעה שאחד מאחיי נפצע ואיבד את עינו וגם נזכרתי איך הכל השתנה מאז, כשהוריי היו עסוקים רק בשיקום של אחי הפצוע ואיך שכחו אותי בדרך.
כל אלה גרמו לי לחשוב שאין לחכות לשלום שיעשו המנהיגים בצד שלנו ובצד שלהם, גם שלום בסיסי בינינו הנשים בצד הזה ובצד השני יביא אותנו עוד צעד קדימה בפתרון הגלובלי. החמלה שבנו, הרגישות והאחווה אליה נשים יכולות להגיע לא יסולא בפז. אני קוראת לעוד ועוד נשים להצטרף כי רק אנחנו יכולות.
ערן ראם
שמי ערן ראם. ראם זו חיה אבל גם ראשי התיבות של רבי אהרון משה, רב גדול בגליציה (חבל במזרח ובמרכז אירופה). חלק ממשפחתי נספה בשואה אך סבי וסבותיי נמלטו טרם המלחמה. אני בן למשפחה ציונית בכל רמ”ח אבריה. סבי מצד אחד היה ממקימי קואופרטיב ‘דן’ וסבי השני היה ראש מועצת עמק יזרעאל במשך שנים רבות. סבי לחם במלחמת העצמאות ואחריו אבי המשיך ונלחם בכל המלחמות. אבי נפצע פעמיים בשירותו הצבאי ואילו אחותי נפגעה ממטען חבלה בעת טיול. שֵׁרַתתְִּי בצבא בתפקיד מ”פ. היום אני נשוי ואב ל-3 ילדים, מורה בתיכון.
כל חיי הייתי מעורב פוליטית. ידעתי תמיד שמקומנו כאן ובמקביל – שאנחנו לא לבד. שֵׁרַתְתִּי לא מעט בשטחים אולם את הפלסטינים לא באמת הכרתי. בער בי הרצון לשבת, לשוחח, לשמוע ואולי אפילו ליצור הידברות עם הצד שמנגד, לכן הצטרפתי למפגשי הנרטיבים של הפורום.
הגעתי למפגשים עם חשש אך גם עם תקווה. במפגש הראשון התיישבתי בצד המעגל, מביט ובוחן כהרגלי. בשלב מסוים התיישב לידי פלסטיני צעיר, הסתכלתי עליו, חייכתי ואמרתי: “שלום, שמי ערן, אתה נראה קצת עייף.” “כן,” הוא ענה לי, “שמי טארק, אני מבית לחם ועבדתי אתמול עד מאוחר;” פתאום הבנתי כמה שזה מסובך וכמה שזה יכול להיות פשוט.
המפגשים היו מלמדים ופותחי עיניים, חווייתיים ומטלטלים, קשים, מדכאים ונותני פתח לתקווה כאחד. באחד המפגשים המתקדמים סיפרתי על שירותי כקצין בשטחים, במיוחד באזור חברון, ולרגע הזוי אחד ניסינו להיזכר אם נפגשנו כבר בעבר, במחסום, אני כחייל והם מצדו השני של המתרס. קשה לראות במישהו אויב אם יושבים ומדברים אִתו בגובה העיניים. לא ניסינו להגיע להסדר לא סופי ולא ביניים וגם לא להחליט מי יותר צודק ומה יותר נכון אבל כן ניסינו ולו לרגע לראות ולהבין את המציאות מבעד לעיניים של הצד השני.
גדולתם של המפגשים היא ביכולת לנהל דיון ולהקשיב, אולם עיקר ההצלחה בעיניי הוא באותם רגעים קטנים של אינטימיות ואמון שנוצרים במפגשים של אחד על אחד. התחושה שבתוך אוקיינוס של שנאה ובורות קיימים איים של תקווה, שאנו שומרים על גחלת של תקווה ועתיד. בתמיכתו ובעידודו של הפורום התארגנו, קבוצה קטנה של ישראלים ופלסטינים, ויזמנו פרויקט אשר יאפשר למשפחות וליחידים משני צִדי המתרס להכיר את הצד השני מתוך תקווה שיחוו ולו במעט את שעבר עלינו במפגשים.
אני כאן יושב אל מול המחשב בתוך מהומת האלוהים שעוברת על הארץ, יושב ודואג. דואג לעתיד, דואג למשפחה, דואג לישראלים, דואג לפלסטינים ודואג לחברי טארק, מבית לחם.
סיהאם אבו עראם
שמי סיהאם אבו עראם, אני גרה בעיר יטא שבנפת חברון והשתתפתי בפרויקט הנרטיבים, במסגרת קבוצת אנשי המקצועות החופשיים.
המפגשים היו עבורי חוויה חדשה וזרה. לפני השתתפותי היו הרבה מחסומים נפשיים ביני ובין העם הישראלי. הקשבתי לקבוצה הישראלית והם הקשיבו לי. חלקנו זה עם זה כאב ותקווה. צחקנו ובכינו יחד.
בביקור הקבוצה בכפר העקור ליפתה ובשיח אודות הנכבה הפלסטינית, חשתי פחד עז וכאב כתוצאה מהכיבוש המתמשך של העם הפלסטיני אליו אני משתייכת. בזמן הסיור, שנמשך יותר משלוש שעות, הבטתי בשותפיי הישראלים. ראיתי עד כמה הם כואבים את מה שקרה לתושבי הכפר, את העקירה וההרג.
וזהו רק אחד ממאות כפרים שנעקרו בשנת 1948. כאשר ביקרנו במוזיאון יד ושם בירושלים והקשבנו לנרטיב הישראלי, חשתי את גודל הסבל שחווה העם היהודי מהנאצים באותה תקופה, שלנו הפלסטינים אין כל אשם בו.
ההשתתפות בצער הייתה הדדית לשני הצדדים, ובמפגשים המשותפים לאחר אותם סיורים הדיון אמנם היה חריף ביותר, אך יחד עם זאת הכרחי להכרת סיפורו של האחר.
חוויה זו העניקה לי תקווה רבה ליצירת עתיד טוב יותר בין שני העמים. הדיון המשותף הוא דבר שחסר לנו בתקופה האחרונה. הצורך להכיר את האחר.
פורום המשפחות השכולות הפלסטיני-ישראלי נתן לנו את ההזדמנות ליצור קשר ולשוחח אודות חיי היום-יום שלנו בצל הסכסוך המתמשך ותחת הכיבוש שאנו מקווים שיוסר במהירות, ונחיה בשלום זה לצד זה.
פאוזי סוויטי
שמי פאוזי סוויטי. אני גר בעיר דורה שבנפת חברון, ואני בעל תואר ראשון בספרות ערבית.
לא קל לדבר על הניסיון ליצור שינוי בחיים של אדם.
לא קל לשנות את התמונה החרותה בזיכרון במשך עשרות שנים, תמונה אשר מקבלת תמיכה ואישור מהאירועים בשטח.
לא קל לשבת עם הצד המוגדר כאויב בזיכרונך ובמחשבתך. גדלתי והתחנכתי על כך שהישראלי הוא אויב, עושה שימוש בכוח, רוצח ופושע. שהוא הסיבה לכל הצרות בחיינו, גם אם לקח בהם חלק וגם אם לא.
אני באופן אישי סבלתי מהעוולות ומהדיכוי של הכיבוש. נעצרתי מספר פעמים ובכל אחת מהם סבלתי מכאב, עינויים, השפלה ושלילת החירות.
חוויות כואבות עודן חרותות בזיכרוני ממראות המעצר, מהבית ועד החקירה, הצינוק, הכלא ובתי המשפט הצבאיים, שאין בהם כל רחמים או חוק.
כל מה שארע יצר אצלי תמונה של ישראלים שהם פושעים ורוצחים. אלא שזכיתי להיות נוכח במפגשים בחסות פורום המשפחות השכולות במסגרת “פרויקט הנרטיבים”. במפגשים אלו השתתפו מספר שווה של פלסטינים וישראלים והתנהל דיון בנושאים רבים. גיליתי שלישראלי יש נרטיב שהוא משוכנע בו ואומר שהוא בעל זכות, שהוא קורבן ושהוא מגן על זכותו לחיים.
מנגד אנו הפלסטינים דיברנו על היותנו בעלי האדמות הנגזלות וקורבנות של האלימות והפשע הישראליים.
לאחר דיונים רבים הגעתי למספר מסקנות:
- המפגש והעימות עם הצד השני הכרחיים.
- הנרטיבים והתקשורת בין הצדדים מציגים תמונה שונה. תמונה של בני אדם שרוצים לחיות, רוצים בשלום ובביטחון. תמונה של בני אדם כאובים מאובדן יקירם בסכסוך הזה שנמשך על פני עשרות בשנים.
- המפגש עם האחר גורם לך לראות את תמונת האדם ואת האנושיות שבתוכו. אותה תמונה שנעדרה והלכה לאיבוד מאחורי תמונות האלימות והשנאה.
כאשר אתה שומע את השיח על הכאב, הסבל והתקווה גם אתה חש שהדוברים הם אדם אחד, למרות הבדלי השפה והדעות.
המפגש חיזק אצלי את הרעיון של קבלת האחר ולמרות העובדה שאנו חושבים אחרת, אנחנו נפגשים זה עם זה על בסיס האנושיות על כל פרטיה.
אני סבור שהמפגש עם האחר וההאזנה לדבריו, אשר גם הוא מאזין לך כשאתה מדבר על כאבך וכאבם של האחרים – כל זה יוצר את היכולת לשנות.
המפגשים הללו הצליחו להפוך את אויבי האתמול לידידים, אשר פועלים יחדיו נגד הכיבוש ומשתתפים בפעילויות שמשרתות את הפלסטיני.
לסיום, מאחורי הסטריאוטיפ השלילי של האחר מצויה תמונה נעלמת של תחושות כאב וסבל שהלכו לאיבוד בתוך מאורעות הסכסוך. המפגשים מוכיחים שחשוב להתמקד בהיבט האנושי של הסכסוך על מנת להפוך את האויבים לידידים שעומדים יחדיו וקוראים לחירות ולצדק עבור אלה שנעשה להם עוול.
אני מעוניין לומר משפט אחרון. התמונה המבוססת על שמיעה היא תמונה כוזבת ולא אמיתית, והתמונה של שדה הקרב מסתירה את הפנים האנושיים של הצד השני.
אלון סימון
שמי אלון סימון, אני בן 34, מקיבוץ ניצנים במקור וכעת מתגורר בתל אביב.
השנה השתתפתי בסדרת מפגשים של קבוצת ישראלים ופלסטינים בפרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות. מטרת המפגשים הייתה לחשוף כל צד לנרטיב הלאומי של האחר. לצערי, בעקבות גל האלימות שהיה סדרת המפגשים נקטעה ועדיין לא יצא לנו לסכם כקבוצה את התהליך ולדבר על פרויקט משותף כמתוכנן.
את המפגש עם הפלסטינים בקבוצה חוויתי בשתי צורות שונות.
במפגש האישי, הלא פורמלי, זה שהתקיים בעיקר בהפסקות בין הדיונים וההרצאות, פגשתי אנשים מסבירי פנים, מחייכים, עם הרבה רצון טוב. אנשים הראו לי תמונות של ילדים שלהם בטלפון, אמרו כמה הם רוצים שלום, שכל בני האדם אותו הדבר. מעל הכל עלה מהם רצון עז לחיות חיים נורמאליים – לעבוד ולהתפרנס, לדאוג למשפחה, לצאת לחופשה מבלי לפחד או לחשוש ובעיקר בלי מחסומים ועוצר.
המפגש שהתקיים בקבוצות הדיון היה אחר לגמרי. עמדנו ישראלים מול פלסטינים – לאום מול לאום. כבר מהמפגש הראשון הצד הפלסטיני זעם עלינו, הישראלים. לא עזר זה שכולנו בקבוצה הישראלית רוצים לסיים את הכיבוש; בקבוצות הדיון יצגנו את העם הישראלי כולו לדורותיו.
לרבים מהפלסטינים היו סיפורים על אלימות שחוו מצד חיילים או אנשי שב״כ. איך הוכו, נחקרו, עוכבו והושפלו. אנחנו בקבוצה הישראלית ישבנו ושמענו את הסיפורים ולא ידענו בדיוק איך להגיב. הרגשתי שאין לי מה להגיד. ומה אני יכול להגיד? אני שנמצא בצד חזק, שחופשי לנוע לכל מקום, שלא הושפלתי ולא התעללו בי. מנעד התחושות בקבוצה הישראלית נע בין הזדהות, תחושת אשמה לבין כעס ותסכול. כעס על הפלסטינים שמציגים את עצמם כעם תמים ואת האיסלאם כדת שוחרת שלום בשעה שמתוכם יוצאים פיגועים מזוויעים. תיסכול מחוסר האיזון בזמן הדיונים – צד אחד מספר על סיבלו ומטיח האשמות והצד השני, הישראלי, שותק.
לכעס האישי של הפלסטינים הצטרף גם הכעס והעלבון הפלסטיני הלאומי: הנכבה.
בסיור שערכנו בכפר ליפתא, הוצגה תמונה לפיה מדינת ישראל בכוונה תחילה עשתה מה שהיא יכולה, אם זה באלימות או בהפחדה, כדי ל׳נקות׳ את שטחי המדינה מתושבים פלסטינים. מאלה שגורשו או ברחו מנעו לשוב לבתיהם ועל בתים אלו נבנו ישובים ישראליים יהודיים.
הסיור הזה עירער את האמונות והתפיסות שלי. עד אז האמנתי כאיש שמאל, שהתיישבות היהודית בתוך שטחי מדינת ישראל היא צודקת, ואילו זו מעבר לקו הירוק היא בלתי מוסרית. והנה בעקבות הסיור מוטלת בספק המוסריות של מדינת ישראל כולה – המדינה שבה נולדתי וגדלתי, ששני הסבים שלי נלחמו להקים.
האם המסקנה היא שפתח תקווה היא “ההתנחלות הראשונה״ כמו שטען אחד הפלסטינים בקבוצה, או שהמתנחלים הם הציונים החדשים כפי שהם מציגים את עצמם? את המסקנות האלו אני לא מסוגל לקבל, ואני עדיין מחפש תשובות חזקות לשאלות האלו.
מה שאני כן יכול להגיד, זה שנראה שהמציאות היא הרבה פחות שחור-לבן ממה שנוטים לצייר אותה. אנשים, בתוכם גם אנשי שמאל הומניסטים, נוטים לדבוק באמת שלהם ולאטום את אוזניהם לדעות מנוגדות משלהם. קיים פחד שאם באמת נקשיב לדעה שונה לשלנו, האמת שלנו תיסדק ותשבר, מה שעלול אף לגרום לקבלה טוטאלית של הדעה השנייה. קשה מאוד לאחוז בתפיסה שאני יכול להיות צודק, ושגם האדם שאיתו אני מתעמת יכול להיות צודק. אם יש משהו שאני לוקח מהמפגשים, זה הרצון לנסות להתגבר על הרפלקס הטבעי ולהקשיב באמת לאדם שמולי.
קראתי כתבה בה צוטט מנחם בגין בהתייחס לשאלה אם יש להשתמש במונח ״פלסטין״ וכך הוא טען: ״אם זו ארץ־ישראל, שבנו אליה. אם זו פלסטין, פלשנו לתוכה. אם ארץ־ישראל היא, הקימונו שלטון חוקי בכל שטח בה; אם פלשתינה היא, אין שלטוננו חוקי בשום שטח שלה״.
הייתי רוצה לצאת מהתפיסה הזאת שבגין מייצג; או פלסטין, או ישראל. הייתי רוצה שאנחנו הישראלים נכיר בפלסטינים, בכאב ובצרכים שלהם, ושהם, כמובן, יכירו בנו הישראלים, ובכאב ובצרכים שלנו. הייתי רוצה שכל צד יוכל להרפות קצת את האחיזה בנרטיב הלאומי שלו.
הפלסטינים הם אנשים בדיוק כמונו. אם פעם החזקתי באיזושהי תפיסה שהפלסטינים מוסריים או צודקים יותר, מכיוון שהם בצד החלש וחיים תחת כיבוש, היום אני פחות חושב ככה. גם אצלם יש שחיתות, גזענות, הסתה, אלימות. כמו שיש אצלנו.
אז אם אסכם בנימה אופטימית- אני מרגיש בעקבות המפגשים שיש בהחלט עם מי לדבר. אולי זה לא יהיה נעים לשמוע את כל מה שיש לו להגיד, ולא בטוח אם אי פעם נוכל להסכים על דברים מסוימים, אבל בהחלט יש בצד הפלסטיני שותפים ליצירת מציאות אחרת כאן, מציאות של שתי מדינות שמתקיימות זו לצד זו.
מוחמד אבו סנינה
שמי מוחמד אבו סנינה, אני גר בעיר העתיקה של חברון, עובד כשומר בבנק בעיר והשתתפתי בפרויקט הנרטיבים יחד עם קבוצת אנשים, תחת הכותרת “רוצים עתיד טוב יותר”.
רציתי מאוד להשתתף בפרויקט זה בגלל מספר סיבות: רציתי לשמוע את הנרטיב של הצד הישראלי, ורציתי לספר את הסיפור שלי ולדון בו מקרוב, תוך הקשבה של כל צד לנרטיב של הצד השני.
בתחילת המפגשים לא חווינו תחושת אופטימיות.
כאשר שיתפנו בסיפורינו האישיים ובסבל החיים תחת הכיבוש, היו מי שהתייחסו באהדה רבה, היו מי שלא יכלו לקבל את דברינו ופרשו מהפרויקט, והיו מי שנשארו אך עמדו על עמדותיהם בקנאות.
בתום המפגשים יצאנו יחד למספר סיורים בשטח. אחד מהם היה לכפר ליפתא הפלסטיני שתושביו נעקרו בשנת 1948 על ידי קבוצות ציוניות. הישראלים השתתפו ברגשותינו כאשר ראו את הכפר שנעקר ולא נותר בו אף תושב, מכיוון שהיה ברור שתושבי הכפר הוכרחו לעזוב את בתיהם על אפם ועל חמתם.
השתתפנו גם בביקור במוזיאון “יד ושם” בירושלים, המספר כיצד התייחסו ליהודים באירופה, במיוחד הנאצים. במהלך הביקור חשנו צער על מה שראינו והזדהינו עם הצד הישראלי ועם הכאב שחווה. הביקור הותיר בנו חותם ותחושת כאב.
מאחר שהגורם העיקרי לסבלו של העם הישראלי הוא הנאצים ולא אנו הפלסטינים, מדוע מתייחסת ממשלת ישראל והעם הישראלי בהתעמרות, בגזענות, בדיכוי ובאי צדק כלפי העם הפלסטיני שמטרתו היא להגיע לשלום? האם אנו בעלי הכוח כעת?
במהלך הפרויקט הכרנו ישראלים ונוצרה בינינו חברות. עם חלקם אנו בקשר מתמיד וביקרנו זה בביתו של זה. חלקם מפיצים בסביבתם את החוויה שחוו על מנת להגיע לאנשים רבים שיאמינו בשלום ובחיים בשתי מדינות עצמאיות ולא תחת הכיבוש.
הביקורים והמפגשים בינינו לבין הישראלים במסגרת הפרויקט מילאו אותי באופטימיות שהעמים הם אלה המסוגלים לקבוע בעצמם את גורלם, ולהפיץ תקווה למחר טוב יותר, לאפשרות לחיות בדו-קיום ולהשגת שלום בין שני הצדדים.
סאא’ל ג’בארין
כאשר ידידי אדם סיפר לי על פרויקט הנרטיבים הפלסטיני-ישראלי, המאורגן על ידי “פורום המשפחות השכולות”, תהיתי ביני לבין עצמי עד כמה הנרטיב הישראלי אמין, אותו נרטיב שאנו הפלסטינים רואים בו סיפור כוזב ומטעה.
תהיתי כמה אני יודע על הנרטיב הפלסטיני, והאם אני מסוגל לספר את הסיפור שלי באופן רציף וברור מול הצד השני, בידיעה שהשתתפותי בקבוצה זו תהיה באמצעות פגישות מרחוק, ובאמצעות פרויקט זום וירטואלי.
בכל יום חמישי בשבוע במשך 14 מפגשים, כשכל פגישה בת ארבע שעות, אמרתי לעצמי שלא אמשיך איתם עד הסוף – איני מסוגל לשבת ארבע שעות רצופות במפגש וירטואלי מול מסך. בכל זאת החלטתי לנסות על מנת ללמוד יותר עוד על הנרטיב שלי – הנרטיב הפלסטיני, שמעניין אותי יותר מכל נרטיב אחר.
בהתחלה נדרשתי למלא שאלון אודות הידע שלי על הקהילה שלי והקשר שלי איתה, והיכולת שלי להבין את שני הנרטיבים. השאלון היה מלא בשאלות שחשובות לי ברמה האישית, שאלות שמעולם לא הייתי שואל את עצמי בעבר, וזה היה מרגש עבורי.
התחלנו בפגישה הראשונה עם הצד השני, שהייתה למעשה היכרות וירטואלית בין כל המשתתפים משני הצדדים. היו כמה פעילויות והפעלות שהוכנו על ידי הצוות הניהולי הנפלא והמיוחד מ”פורום המשפחות השכולות”, שברור כי הם מקצועיים מאוד בניהול תכניות כאלה. כל המשתתפים היו בעלי קורות חיים עשירים בתרבות וחינוך, וכולם, משני הצדדים, היו להוטים להכיר את הצד השני.
במקרה, לאחר שתי הפגישות הראשונות החלה ההסלמה הצבאית בעזה, ועם כל טיל שנחת על בני עמנו בעזה, נזכרתי באנשי קבוצת הצד השני ואמרתי לעצמי – איך אוכל להיפגש עם אנשי האויב האלה המפציצים את האנשים שלנו, ואיך אוכל להמשיך בפגישות איתם, ולהקשיב לסיפור שלהם, ובה בעת קיבלתי מהם הודעות של סולידריות באופן פרטי, ועד כמה הם מתנגדים להתקפה על עזה.
הפגישה הראשונה לאחר תחילת ההסלמה הצבאית הייתה קשה מאוד עבורי, בידיעה שכולם הביעו את התנגדותם והוקיעו את ההסלמה הצבאית, וכיצד כל אחד מאיתנו, משני הצדדים, זוכר אנשים שאיבד בחייו כתוצאה מהסכסוך המתמשך, זה היה עצוב מאוד.
המשכנו במפגשים מדי שבוע, ואני זוכר שרובם היו קשים וכואבים מבחינת החוויות ששמענו משני הצדדים ומפי היסטוריונים מכובדים מהמדינה.
בכל פגישה נזכרתי באירוע שחוויתי כתוצאה מהכיבוש או בסיפורים ששמעתי מסבי וסבתי על הנכבה או הנכסה. מאוד כואב לשמוע את הנרטיב הפלסטיני בצורה ברורה ורציפה, כאשר כל הסיפורים מלאים באלימות וכאב שספג העם הפלסטיני ואנחנו עדיין סופגים היום, וגם חשוב לי מאוד ללמוד לספר את הסיפור שלי בהקשר הנכון.
בכל מקרה, חיכיתי בשקיקה לימי חמישי כדי להקשיב וללמוד עוד ולגלות את התוכנית הייחודית של הפורום ולהבין עד כמה היא שימושית והכרחית לכל פלסטיני. אפילו כאשר שמעתי מההיסטוריון על סיפורי השואה שהיהודים חוו בגרמניה תחת השלטון הנאצי, התאבלתי עמוקות על הקורבנות וקרוביהם.
ארבע-עשרה הפגישות עברו במהירות שלא ציפיתי לה, ובסוף כל פגישה חשתי שאנחנו רק בהתחלה, והרעיונות והמידע זרמו והשתרשו במוחי.
באחת הפגישות כל צד התבקש לקחת את תפקידו של הצד השני, כלומר הפלסטיני לקח את תפקיד הישראלי ולהיפך, וכל אחד הגן על הנרטיב של השני. למרות שכל הפעילויות היו חשובות וענייניות, זו הייתה אחת הפעילויות החשובות ביותר מבחינתי. בפעילות זו באופן ספציפי כל צד גילה עד כמה הוא מבין ומזדהה עם הנרטיב של האחר, וכל צד מילא את תפקידו של האחר והגן עליו היטב.
זה יפה מאוד ששני הצדדים לסכסוך מבינים זה את זה וכל צד מכיר את הנרטיב של האחר. אילו הרעיון היה הופך לנחלת הכלל בשתי החברות ואנשים היו משתכנעים בכך, לא היו מלחמות או קונפליקטים, אלא שלום, אהבה ואחווה.
גיל אלכסנדר
לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו, לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים…”.
מייסון, צביה, אדם, רחל, יעקוב, רפי ועוד…
כל יום חמישי, לארבע שעות רצופות, נפגשנו בזום. קו ירוק וירטואלי ניסה להפריד ביננו, אך לאט לאט נפלו החששות והמחיצות. בעזרת המנחים ענת ומוחמד, המתורגמנים דימא ואחמד, יכולנו להקשיב, לשאול, להקשות ולהבין. כל אחד למד להכיר את הנרטיב הפרטי והלאומי של השני. שני הנרטיבים הלאומיים כל כך שונים בתוכנם – אך כל כך דומים במה שאין בהם. ושוב מתברר, שעם הוא פסיפס של בני אדם שונים בדעותיהם, באמונתם ובסיפור חייהם. ובסיום המפגש העשירי והאחרון אנחנו רוצים להמשיך את הקשר ולהיפגש פנים אל פנים, עד שגם המנהיגים שלנו יבינו שרק בדיאלוג אמיתי, בוויתורים על חלומות, שני העמים יחיו בשלום זה לצד זה. ואני מרגיש שהפכתי להיות אדם טוב יותר, מבין יותר את הכאב של האחר, תוך חיזוק הזהויות שלי.
תודה לפורום המשפחות השכולות שאפשר לי להשתתף בפרויקט. אני ממליץ בחום לכל החברים שלי לקחת גם הם חלק במפגשים דומים.
