שמי ניב שריג, יליד 1977, גדלתי במושב חיבת ציון בשרון והיום אני גר בכפר סבא. אני דוקטור למתמטיקה ממכון ויצמן, עובד בחברת “נובה מכשירי מדידה” ברחובות ומרצה למתמטיקה בטכניון ובמכון ויצמן.
לאחר שסיימתי שנת שירות בתנועת הנוער של האיחוד החקלאי בבקעת הירדן, ובעודי ממתין לגיוסי לצבא, נפל גיא, אחי הבכור. גיא נהרג בטול כרם בערב סוכות, ספטמבר 1996, במהלך מאורעות פתיחת מנהרת הכותל, כחודשיים לפני שחרורו.
גיא שירת כמפקד כיתה בצנחנים וכמפקד מחלקה בנח”ל. בהמשך עבר לשרת כקצין מג”ב בסיורים המשותפים עם הפלסטינים בעיר טול כרם בה נפל. כדור של צלף פלסטיני פגע בו כאשר נחלץ להציל את סגן ניצב שמעון דיין, שנפל גם הוא מכדורי אותו הצלף.
ביום בו גיא נפל, חיי וחיי משפחתי השתנו מן הקצה אל הקצה. השכול, האבל והגעגוע לגיא מלווים את הוריי, יגאל וצורית, את אחותי, מיכל, ואותי ללא הפסק. עבורי, העצב העמוק ביותר נובע מתחושת הפספוס, “מה היה קורה אילו…”. כיום אני נשוי ואב לילד (ועוד אחד בדרך), אחותי נשואה גם היא ואם לבת, והגעגועים למשפחה הגדולה והמאושרת שהיינו יכולים להיות, יחד עם גיא ו”משפחתו” שלו, מלווים אותי מאז נפל ועד היום.
החברות בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני פתחה בפניי צוהר של תקווה, והפגישה אותי עם חברים חדשים וסיפורים אישיים של ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם בסכסוך ולמרות זאת השכילו להיפתח לצד האחר, מתוך נכונות אמיתית להקשיב ורצון כנה לדיאלוג.
ההיכרות הבלתי אמצעית עם השותפים הפלסטינים לימדה אותי שיעור מאלף באנושיות, בהכרת האחר, במזעור הייאוש ובהבנה כי על אף התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, כמו גם בחברה הפלסטינית, יש עם מי לדבר ובעיקר יש על מה לדבר.
נוכחתי לדעת שתחושת הייאוש, חוסר האמון והבורות (שהייתה גם מנת חלקי עד לא מזמן) קיימים בשני העמים. רק דיאלוג יביא לסדיקת החומות הללו ויוביל לפיוס אמיתי ולהתחלה של פתרון (כפי שאכן קורה בין חברי הפורום).
חשוב לי ביותר לשמוע משותפיי הפלסטינים על הצרכים והרצונות שלהם ועל ודעת הקהל הפלסטינית, כדי להבין את הכיוונים והדרכים האפשריים לפתרון. הם מצדם מוכיחים הבנה גדולה לצרכים, לרצונות ולפחדים של עמי ושלי, כציוני פעיל בחברה הישראלית. הקשב והנכונות ההדדיים הללו מוכיחים לי כל פעם מחדש כי אכן יש תקווה לפתרון ולחיים משותפים, עם לצד עם.
את התקווה, השותפות, ההבנה ההדדית, החתירה לשלום והתמיכה הבלתי מסתייגת באי אלימות, אנו מביאים לתלמידי בתי הספר בהרצאות המשותפות. תגובות התלמידים הן ביקורתיות, חושבות ומעניינות. בתום כל הרצאה, הרושם העיקרי המתקבל מהתלמידים הוא עד כמה היה חשוב ואפקטיבי המפגש הבלתי אמצעי עם פעיל שלום פלסטיני, ששיתף אותם בחייו המורכבים ובאמונתו בשלום ובשיתוף פעולה, על אף הטרגדיה שחווה בחייו.
כפי שאנו חוזרים ואומרים מול התלמידים: אם אנו חבריי הפורום, שאיבדנו את היקר לנו מכל, יכולים לשבת, לדבר ולשתף פעולה, אז כל אחד יכול ואולי כל אחד גם חייב.
