סיפורים נוספים

רובי דמלין - "שרשרת של שינוי"

בשנת 1967 הגעתי לישראל מדרום אפריקה. באתי להתנדב במלחמת ששת הימים וחשבתי להישאר שישה חודשים. רציתי מאוד לעזוב את דרום אפריקה כי הייתי פעילה במאבק נגד האפרטהייד וזה התחיל להיות לחוץ ומכוער. למעשה, רציתי לגור בארצות הברית. ואז הגעתי לכאן ונשארתי .למדתי באולפן, התחתנתי ונולדו לנו שני ילדים, עבדתי בג'רוזלם פוסט ואחר כך עם עולים, עזרתי להם למצוא עבודה. אחרי שהתגרשתי עברנו הילדים ואני לתל אביב.
חינכתי את הילדים שלי, דיוויד וערן, בדרך מאוד סובלנית, אוהבת וליברלית. היינו מין משולש כזה. דיוויד למד בתיכון לאומנויות על שם תלמה ילין, כי הוא היה מוזיקאי מוכשר מאוד. מכל הכיתה שלו הוא כנראה היה היחיד שהתגייס. הופתעתי מאוד מהבחירה שלו להתגייס, אבל אני חושבת שאי אפשר לקחת אחריות על חיים של מישהו אחר, אפילו אם הוא הילד שלך. במהלך השירות הסדיר דיוויד נקרע כי הוא לא רצה לשרת בשטחים. הוא יצא לקצונה ונשלח לשרת בחברון. הוא התלבט נורא ובא אליי: "מה לעשות לעזאזל? אני לא רוצה להיות שם". "אם אתה רוצה לשבת בכלא, אני אתמול בך," אמרתי לו, "אבל אם תלך לכלא, זה ישנה משהו?".

אילו היו שולחים אותו לכלא, אחרי השחרור ייתכן שהיו מציבים אותו במקום אחר בשטחים. אין למחשבות האלו סוף. חשבתי שאם סירובו היה עושה רעש גדול, אז ייתכן שזו הייתה באמת הבחירה הנכונה. אבל אפשר גם ללכת לשרת ולהוות דוגמא אישית לאחרים, בזכות מתן יחס של כבוד לאנשים סביבך.

ראיתי את הצלקות הנפשיות שנשארו אצל שני הילדים שלי אחרי השירות הצבאי בגלל שהשתתפו בפעולות הצבאיות במהלך האינתיפאדה הראשונה. הם גדלו בבית שבו לא עשינו עניין מאמונה או מצבע עור, פשוט אהבנו אנשים. כל השירות הצבאי היה מלווה בהתלבטויות לגבי השירות בשטחים. בהמשך קמה קבוצה של קצינים שלא הסכימו לשרת בשטחים, ודיוויד הצטרף אליהם והלך לכל ההפגנות. הוא גם היה אז חלק מתנועת השלום.

אחרי השחרור, דיוויד למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך המשיך לתואר שני בפילוסופיה של החינוך. הוא לימד פילוסופיה בתוכנית קדם צבאית למנהיגות חברתית צעירה, ובמקביל לימד באוניברסיטת תל אביב.
כשנקרא למילואים שוב עלה העניין: הוא לא רוצה ללכת. אם ילך הוא לא רוצה לשרת בשטחים הכבושים. אם לא ילך, יאכזב את החיילים והתלמידים שלו. איזו מין דוגמא זאת לילדים שעומדים להתגייס חודשיים אחר כך? ואם כן ילך למילואים הוא יתייחס שם לכל אחד, לכל פלסטיני, בכבוד, ויחס של כבוד יתנו גם החיילים שלו, אלו שייקחו ממנו דוגמא. 
אמרתי לו שאולי זו תהיה דוגמא טובה אם יסרב, והוא אמר שאינו מסוגל לאכזב את החיילים שלו: "אם אני לא אלך אז מישהו אחר ילך ויעשה דברים איומים".

דיוויד יצא למילואים ואני התמלאתי תחושה מוקדמת, כנראה של פחד. הוא התקשר אליי בשבת ההיא ואמר "עשיתי הכל כדי להגן עלינו. את יודעת שאני אוהב את החיים שלי, אבל זה מקום איום ונורא ואני מרגיש כמו מטרה". הוא מעולם לא שיתף אותי בדברים כאלה, אף פעם. הבנים שלי אף פעם לא סיפרו לי מה הם עושים בצבא. הם תמיד המציאו סיפורים מגוחכים וחשבו שאאמין להם. למחרת התעוררתי מוקדם בבוקר ורצתי לעבודה שעות לפני שהייתי צריכה. לא רציתי להיות בבית, הייתי חסרת מנוחה.

דיוויד נהרג על ידי צלף, יחד עם עוד תשעה אנשים. הם היו במחסום, מחסום פוליטי ליד עופרה; יומיים אחרי שהוא נהרג הסירו את המחסום. אני מניחה שכל חיי דיברתי על דו קיום ועל סובלנות, וזה חקוק כל כך עמוק בתודעה שלי עד שהדבר הראשון שאמרתי כשנודע לי על מותו של דיוויד היה: "אני לא מרשה לכם להרוג אף אחד בשם הילד שלי". אני מניחה שזה יוצא דופן, זו לא תגובה שמצפים שתהיה לבשורות שכאלה.

אי אפשר לתאר מה זה לאבד ילד כי החיים משתנים מן הקצה אל הקצה, לתמיד. זה לא שאני לא אותו אדם שהייתי קודם. אני אותו אדם אבל יש בי המון כאב. אני נושאת את זה בתוכי לכל מקום שאני הולכת. בהתחלה מנסים לברוח מזה אבל אי אפשר. נסעתי לחו"ל. נסעתי להודו וחזרתי, אבל זה מלווה אותי בכל מקום. היה לי משרד ליחסי ציבור ועבדתי עם נשיונל ג'יאוגרפיק, עם ערוץ ההיסטוריה, עם אוכל ויין וכל תענוגות החיים, וגם בפרויקטים שקשורים לדו קיום עם פלסטינים אזרחי ישראל. לא הייתי מעורבת פוליטית באופן מיוחד, תמיד הייתי מעורבת יותר בתחום החברתי: זכויות בעלי חיים, ילדים ,פרויקטים למען דו קיום. תמיד התנדבתי, השקעתי הרבה בהתנדבות, זה חלק מהזהות שלי, אבל איבדתי את כל ההנאה שבעבודה. סדר העדיפויות שלי השתנה לגמרי. לשבת בישיבה ולהתלבט איך לשווק יין נראה לי לא קשור אלי בכלל. לא יכולתי לסבול את זה. היה לי מזל גדול שעבדו איתי במשרד בחורות מדהימות שניהלו אותו במשך שנה, עד שהחלטתי שאני לא יכולה יותר וסגרתי את המשרד.

יצחק פרנקנטל שייסד את פורום המשפחות השכולות בא לדבר איתי. לא הייתי בטוחה שזו הדרך בה אני רוצה לבחור, אבל נסעתי לסמינר שקיים הפורום. היו שם הרבה ישראלים ופלסטינים מהקבוצה אבל עדיין לא השתכנעתי לגמרי. ככל שעבר יותר זמן, רציתי יותר ויותר לעשות משהו כדי לשנות. אני מניחה שפשוט לקח לי קצת זמן להבין שהפורום הוא המקום שאני באמת רוצה להיות בו. מאחר שהרקע שלי הוא ביחסי ציבור ,קיבלתי הצעות אחרות, מעמותות אחרות, בשכר גבוה, אבל לא הייתה לכך שום משמעות. זו הייתה חזרה לתחום העיסוק שלי. התרחקתי לרגע והבנתי שיש בי כוח להעביר מסר. הבנתי שיש לי כשרון לתקשר עם אנשים ולאפשר להם לראות תמונה אחרת. מובן שבמהלך השנים בהן אני בפורום למדתי איך עושים זאת בסובלנות, לא בגישה שאני אומרת לך מה טוב לך, אלא להראות צד אחר. הגישה שלי כיום נובעת ממקום צנוע יותר, מהכרה בכאב האמיתי של הפלסטינים כאומה. לקח זמן עד שהבנתי, עד שהבחנתי בהבדלים במזג, בתרבות ובכלל. אני חושבת שדיויד היה אדם סובלני יותר ממני, או פחות שיפוטי. למדתי ממנו הרבה, הכאב יצר בתוכי מרחב שהיה פחות מרוכז בעצמי.

דיוויד נהרג בשלושה במרץ 2002. באוקטובר 2004, נתפס הצלף שהרג אותו. כשהוא נתפס לא חשתי שום סיפוק חוץ מהסיפוק שהוא לא יוכל לעשות את זה לעוד מישהו. אין הגיון בנקמה ומעולם לא ביקשתי נקמה. תפיסתו הייתה עבורי המבחן האמיתי שלי בעיניי עצמי, מבחן שבא לבדוק האם אני באמת מתכוונת לדבריי כשאני מדברת על פיוס? האם אני נאמנה לעצמי ולעבודתי? 
ארבעה חודשים התלבטתי ובסופן החלטתי לכתוב מכתב למשפחת הצלף. לא ישנתי לילות רבים, חיפשתי בתוכי, ניסיתי להבין אם אני באמת מתכוונת לזה. בסופם של אותם לילות לבנים כתבתי למשפחה מכתב ושניים מחברי הפורום הפלסטינים, עלי אבו עוואד ונאדווה סרנדאח, מסרו אותו.

משפחת הצלף אמרה לעלי ונאדווה שתעביר את המכתב לבן שלהם היושב בכלא והבטיחו לכתוב לי מכתב תשובה. דברים כאלה לוקחים זמן, לעיתים שנים. אני מחכה. המכתב הזה הוא אבן הדרך הכי חשובה בהתפתחות האישית שלי.
בשבילי השנים בפורום היו חוויה מדהימה. למדתי כל כך הרבה וזה תרם לצמיחה הפנימית שלי, בנוסף לעבודה שאני עושה (שהיא אולי הסיבה היחידה שבגללה אני קמה בבוקר). אני מרגישה כמעט חייבת לעשות את העבודה הזאת. זו לא טובה שאני עושה למישהו אלא מין שליחות אישית. אני יודעת שהפיוס עובד. אני מאמינה שכאשר נפטרים מהסטיגמות בשני הצדדים ולומדים להכיר את האדם שבצד השני, אפשר להפסיק לפחד, וגם שזו דרך להבין שתהליך פיוס ארוך טווח אפשרי. זה קשור גם לרקע שלי בתור דרום אפריקאית, לכך שראיתי את הנס שהתרחש בדרום אפריקה ואיך הכל קרה ושזה באמת יכול לקרות.

על הקבר של דיוויד יש ציטוט של ג'ובראן חליל ג'ובראן:
"האדמה היא מולדתי והאנושות היא משפחתי"

המכתב שנשלח למשפחת הצלף:
עבורי זהו אחד המכתבים הקשים שאי פעם אצטרך לכתוב. שמי רובי דמלין, אני אימו של דיוויד שנהרג על ידי בנכם. אני יודעת שבנכם לא הרג את דיוויד כי הוא היה דיוויד. אם הוא היה מכיר אותו, הוא לעולם לא היה עושה זאת. דיוויד היה בן עשרים ושמונה, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב. הוא היה חלק מתנועת השלום ולא רצה לשרת בשטחים הכבושים. הייתה בו חמלה לכל האנשים, הוא הבין את הסבל של הפלסטינים והוא התייחס לסובבים אותו בכבוד. הוא אף לקח חלק בתנועת הקצינים שסירבו לשרת בשטחים הכבושים ועדיין, מסיבות רבות, הוא שירת כשנקרא למילואים.

מה גורם לילדים שלנו לעשות את מה שהם עושים? הם אינם מבינים את הכאב שהם גורמים?
הבן שלכם יישב שנים רבות בכלא, ואת הבן שלי אני לעולם לא אוכל להחזיק, לראות, לחתן או להיות סבתא לילדיו. אני לא יכולה לתאר לכם את הכאב שאני חשה מאז מותו ואת הכאב של אחיו וחברתו וכל מי שהכיר ואהב אותו.

כל חיי עבדתי למען דו קיום, גם בדרום אפריקה וגם כאן. לאחר שדיוויד נהרג התחלתי לחפש דרך למנוע מישראלים ופלסטינים לחוות אובדן נורא שכזה, חיפשתי אחר דרך לעצור את מעגל האלימות. דבר עבורי אינו קדוש יותר מחיי אדם, ואף נקמה או שנאה לא יוכלו לעולם להחזיר לי את ילדי. שנה אחרי מותו של דיוויד סגרתי את המשרד בו עבדתי והצטרפתי לחוג ההורים - פורום המשפחות. אנחנו קבוצה של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו בקונפליקט בן משפחה מקרבה ראשונה. אנחנו מחפשים אחר דרכים לקיום דיאלוג, כשחזוננו לטווח הרחוק הוא פיוס.

אחרי שבנכם נתפס, ביליתי לילות רבים ללא שינה במחשבה על מה לעשות: האם עליי להתעלם מכל העניין או להיות ישרה עם עצמי ואל מול העבודה שאני עושה, ולנסות למצוא דרך לסגירת מעגל ולפיוס?
בחירה זו אינה קלה לאיש ואני אדם רגיל ולא קדוש. הגעתי להחלטה שאני רוצה לבחור בדרך הפיוס. ייתכן וקשה לכם להבין או להאמין אבל אני יודעת בליבי שזו הדרך היחידה שאני יכולה לבחור בה. במידה ומה שאני אומרת הוא מה שאני מאמינה בו, זוהי הדרך היחידה.

אני מבינה שבנכם נחשב לגיבור בעיניי רבים מהעם הפלסטיני. הוא נחשב ללוחם חופש, לוחם לצדק, לוחם למען מדינה פלסטינית בעל עצמאות ברת קיימא. אבל אני גם מרגישה שאם הוא היה מבין שלקחת חיים של מישהו אחר אינה הדרך ואם היה מבין את תוצאות מעשיו, הוא היה רואה שפתרון לא אלים הוא הדרך היחידה שתאפשר לשני העמים לחיות יחד בשלום.

החיים שלנו כשני עמים שזורים זה בזה, כל אחד מאיתנו יצטרך לוותר על חלומותיו למען עתיד ילדינו הנמצאים באחריותנו.
אני מוסרת את המכתב הזה בידי אנשים שאני אוהבת ובוטחת בהם, הם יספרו לכם על העבודה שאנחנו עושים ואולי ייצרו בלבבכם תקווה לעתיד. אני לא יודעת מה תהיה תגובתכם, אני לוקחת כאן סיכון אבל אני מאמינה שתבינו, מאחר שהמכתב מגיע מהמקום הכי כנה בתוכי. אני מקווה שתראו את המכתב לבנכם ואולי בעתיד נוכל להיפגש.
בואו נשים סוף להרג ונחפש דרך בעזרת הבנה הדדית ואמפתיה, לחיות חיים נורמליים ונטולי אלימות.

  • דייויד דמלין
  • דייויד דמלין
  • דייויד
    דייויד דמלין
  • דייויד דמלין
  • דייויד דמלין
  • דייויד דמלין
  • רובי דמלין
  • רובי דמלין