סיפורים נוספים

רמי אלחנן - "להפוך את הכאב לתקווה"

שמי רמי אלחנן. אני יליד 1949, אני מעצב גרפי, ירושלמי, דור שביעי. 
אני יהודי, אני ישראלי ולפני כל דבר אחר אני בן אנוש. בן אדם.
הסיפור האישי שלי מתחיל ונגמר ביום הכיפורים:
ביום הכיפורים בשנת 1973 הייתי חייל מילואים צעיר, ומצאתי את עצמי לפתע פתאום בעיצומה של מלחמה נוראה. התחלנו אותה עם פלוגה שמנתה אחד עשר טנקים וגמרנו עם שלושה טנקים בלבד. איבדתי שם, בחולות של סיני, כמה מטובי חבריי, ויצאתי מן המלחמה הזאת איש צעיר חבול ומוכה. איש צעיר זועם ומריר, ציני וכועס. נחוש בדעתו להתנתק מכל צורה של מעורבות כל שהיא - פוליטית, חברתית ואחרת.
השתחררתי מן הצבא ובניתי לי חיים. לימודים, משפחה, קריירה.
במוצאי יום הכיפורים בשנת 1983, נולדה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים תינוקת חדשה ומתוקה. קראנו לה סמדר. ילדה חייכנית ועליזה, מלאת חיים ותוססת שהצטרפה למשפחה המאושרת והנינוחה. כך חיינו, נורית זוגתי, שלושת הבנים והנסיכה הזאת, בשאננות רבה ובתוך בועה מנותקת שבנינו לעצמנו ומסביבנו. עד ה- 4 לספטמבר 1997, היום שבו התפוצצה הבועה בה חיינו לאלפי רסיסים.
ביום הראשון ללימודים, כמה ימים לפני יום הכיפורים, הלכו סמדרי וחברותיה למדרחוב בן יהודה בירושלים, לקנות מחברות וספרים לשנה החדשה. שם הן מצאו את מותן מידי שני מתאבדים פלסטינים, שרצחו חמישה בני אדם באותו היום, ביניהם שלוש ילדות בנות ארבע עשרה. זה קרה ביום חמישי בשעה שלוש אחר הצהריים, והביא לתחילתו של לילה ארוך וקר וחשוך.
בהתחלה אתה מקווה בסתר ליבך שהאצבע הנוראה הזאת לא תופנה כלפייך הפעם. אתה מוצא את עצמך מתרוצץ ברחובות כמו מטורף, עובר מתחנת משטרה לתחנת משטרה, מבית חולים לבית חולים. עד שבסוף, הרבה יותר מאוחר באותו לילה ארוך וארור, אתה מוצא את עצמך באבו כביר, והאצבע האיומה הזאת תקועה לך ישר בין העיניים. ואתה רואה מחזה שלעולם, לעולם, לא תוכל למחות מעיניך.
ביום ראשון הלוויה בקיבוץ נחשון. ושם, על הגבעה הירוקה בדרך לירושלים, סמדרי נקברת ליד סבא שלה, האלוף במילואים וחבר הכנסת לשעבר, הפרופסור מתי פלד, לוחם השלום, שרצח נכדתו ביד אויבי השלום ממקד אליו התעניינות עצומה בארץ ובעולם. וכמו בלוויה שלו, כך גם בלוויה שלה, נוכחים כל הגוונים המרכיבים את פסיפס החיים המופלא בארץ הזאת: יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, מנציגי מועצת יש"ע ועד לנציגיו האישיים של יושב ראש הפת"ח, ערפאת.
אחרי הלוויה חוזרים אל הבית הריק שהולך ומתמלא בבני אדם. במשך שבעת הימים הבאים אתה נעטף בחיבוק המנחם של אלפי אנשים שממלאים את הרחוב הצר בשכונת רחביה. אנשים באים להזדהות, לכבד, להשתתף בצער. וכך, בזרם בלתי פוסק, יומם ולילה, יומם ולילה, עד לסוף השבעה.
וביום השמיני פתאום נעלמים כולם, ואתה נשאר לבד. עכשיו אתה צריך לאזור כוח, לקום, להישיר מבט אל עצמך בראי ולהחליט: מה עושים עכשיו? לאן הולכים מכאן? לאן מוליכים את הכאב החדש והנורא הזה, את הכאב הלא מוכר והבלתי נסבל הזה? מה אתה עושה עם שארית חייך עכשיו, כשלפתע פתאום הפכת לאדם שונה לחלוטין, כשכל סדרי העדיפויות של פעם התפוגגו בבת אחת והיו כלא היו?
ובאמת, פתוחות לפניך שתי אופציות בלבד לבחירה. רק שתי דרכים להלך בהן: הראשונה היא הדרך המובנת מאליה, האוטומטית, המיידית. כי כאשר מישהו רוצח את ילדתך הקטנה, הדבר האחד והיחיד שיש לך בראש, הוא כעס אינסופי ותשוקת נקמה עזה כמוות. כך טבעי להרגיש, זה אנושי! 
רוב בני האדם מרגישים כך. זה מובן, זה ברור וזה צפוי כל כך.
אבל אנחנו הרי בני אדם ולא חיות. יש לנו ראש על הכתפיים, ובתוך הראש הזה אמור להיות לנו קצת שכל. ובחלוף טירוף הזעם הראשוני אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות נוקבות וקשות: אם אהרוג מישהו בנקמה, האם זה יחזיר לי את סמדר? ואם אגרום למישהו כאב, האם זה יקל באיזשהו אופן על הכאב שלי? התשובה היא כמובן שלילית לחלוטין.
ואז, בתהליך ארוך ואיטי, קשה ומכאיב, אתה לאט לאט מגיע אל הדרך האחרת, ואתה מנסה להבין: מה קרה כאן? מה יכול לגרום למישהו להיות זועם ונואש עד כדי כך שהוא מוכן לפוצץ את עצמו עם ילדות קטנות? והחשוב מכל: מה אתה, באופן אישי, יכול לעשות כדי למנוע את הכאב הבלתי נסבל הזה מאחרים?
אז זה באמת לא קל, וזה באמת לא היה פשוט, וזה לקח לי כמעט שנה. בהתחלה חשבתי לעצמי, ברוב טיפשותי, שאני יכול להתנהג כאילו כלום לא קרה, שאני יכול לחזור לעבודה ולנהל מראית עין של חיים נורמליים. אבל אני כבר לא הייתי אותו אדם שהייתי, ומתחת לפני השטח התחיל להתחולל בי שינוי עמוק שלא הייתי מודע לו.
וכך קרה שבאחד הימים, פגשתי באדם גדול ומרשים עם כיפה סרוגה מתנוססת על ראשו (אתם הרי יודעים איך מייד אנחנו נוטים להכניס אנשים למגירות ולקטלג סטריאוטיפים, וגם אני חשבתי לתומי שהאיש הזה עם הכיפה אוכל ערבים לארוחת בוקר, שהוא פשיסט נוראי שרוממות עם ישראל ותורת ישראל וארץ ישראל בגרונו). שמו של האיש היה יצחק פרנקנטל. הוא סיפר לי שבנו אריק נחטף ונרצח על ידי החמאס בשנת 1994, בעת שירותו הצבאי, ושלאחר מות בנו, הוא החליט להקים ארגון של אנשים שאיבדו ילדים בסכסוך, ובכל זאת רוצים שלום. נזכרתי אז שהאיש הזה היה אחד מאותם אלפי אנשים שבאו אליי הביתה במשך השבעה, וממש כעסתי עליו. שאלתי אותו "איך יכולת?! איך העזת להיכנס לבית של אנשים שזה עתה איבדו ילד, ולדבר אתם על פיוס ושלום?". יצחק לא נפגע. בשלווה גדולה ובסבלנות רבה, הוא הציע לי לבוא ולראות במו עיניי את אחד המפגשים של אותה חבורה של משוגעים. הסכמתי. גם כי לא רציתי לפגוע בו, וגם בגלל שהסתקרנתי קצת.
עמדתי שם בצד כשהם הגיעו. מרוחק מאד, מנותק לגמרי וציני כהרגלי. מן האוטובוסים התחילו לרדת אנשים שבשבילי, כישראלי שורשי, היו ממש אגדות חיות: אני זוכר שראיתי את יעקב גוטרמן מקיבוץ העוגן. יעקב הוא ניצול שואה שאיבד את בנו רז על הבופור במלחמת לבנון, והיה אחד מן ההורים השכולים הראשונים שהעזו לעמוד עם שלטי מחאה אל מול בית ראש הממשלה. אני זוכר שראיתי את רוני הירשנזון, איש מופלא ורודף שלום מובהק, שאיבד את שני בניו, אמיר ואלעד, על מזבח הסכסוך הארור הזה, ובכל זאת נותר איש מופלא ורודף שלום. ואז ראיתי מחזה שהיה מדהים בעיני! ראיתי ערבים יורדים מן האוטובוסים. משפחות שכולות פלסטיניות, גברים, נשים וילדים. ואני זוכר בבהירות רבה אישה מבוגרת ומכובדת למראה, לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש, ועל חזה תלויה בשרשרת תמונה קטנה של ילד בן שש.
אני לא אדם דתי, ההיפך הוא הנכון, ואין לי שום דרך להסביר את השינוי שהתחולל בי באותו רגע. אבל דבר אחד נעשה לי: מאותו יום ואילך יש לי סיבה לצאת מהמיטה בבוקר. מאותו יום ואילך אני מקדיש את חיי לעניין האחד והיחיד הזה. ללכת מאוזן לאוזן ומאדם לאדם ולצעוק בקול גדול, באוזניו של כל מי שמוכן לשמוע וגם באוזניים אטומות שמסרבות להקשיב. זו לא גזירת גורל שאיננה ניתנת לשינוי! לא כתוב בשום מקום שאנחנו צריכים להמשיך ולמות ולהקריב את ילדינו לנצח נצחים בארץ הקדושה והקשה הזאת! אנחנו יכולים ואנחנו חייבים לשבור אחת ולתמיד את מעגל הדמים האינסופי והמטורף הזה, של רצח ותגמול ונקמה וענישה, שמסתובב סחור סחור בלי סוף, ללא תכלית, ללא מנצחים, עם מפסידים בלבד.
זהו בדיוק המסר שאנחנו מעבירים לכם היום ביחד, אני ואחי הפלסטיני שכאן לידי, מתוך שיתוף פעולה נדיר ויחיד במינו של אחים לדם ולכאב. אתם לא תמצאו דוגמאות רבות בהיסטוריה לאנשים שכולים, משני צדדיו של סכסוך דמים ממאיר, אשר מושיטים יד איש לאחיו. אנחנו ביחד, מעומק הכאב המשותף שלנו, אומרים לכם היום: צבע הדם של שנינו הוא אותו הצבע, הסבל של שנינו זהה לחלוטין, הדמעות של שנינו מרות בדיוק באותה המידה. ואם אנחנו, ששילמנו את המחיר הגבוה מכל, אם אנחנו מסוגלים לדבר האחד עם השני, אז כולם יכולים!
וזו, אם תרצו, כל התורה כולה על רגל אחת. כי הכוח שלנו נובע מן הכאב הבלתי נסבל. כי לכאב הבלתי נסבל הזה יש עוצמות של אנרגיה גרעינית, וניתן להשתמש בעוצמות הללו לטוב ולרע. אפשר לחולל הרס וחורבן , שייצרו עוד כאב שיגרום לעוד חורבן וחוזר חלילה. ואפשר גם להפך. אפשר להשתמש באנרגיה הזאת כדי לייצר תקווה חדשה. אפשר וצריך להשתמש בשכול הזה כדי לנסות ולמנוע שכול נוסף.
יש היום חומות גבוהות של פחד ושנאה שמפרידות בין שני העמים. ואנחנו, בפעילות הזאת שלנו בפורום המשפחות השכולות, מנסים בשארית כוחותינו הדלים לקעקע את החומה הזאת ולפעור בה סדקים - עד שתיפול.
אז איך מייצרים תקווה מתוך השכול והאובדן? יש הרבה מה לעשות, ואנחנו משתדלים לעשות ככל שניתן.
כך למשל באוגוסט 2000, בעיצומן של שיחות השלום בקמפ דייוויד, הקמנו בכיכר רבין בתל אביב אוהל תמיכה בשלום. אחינו הפלסטינים הקימו גם הם אוהל תמיכה בכיכר פלסטין בעזה, וקיימנו ביקורים הדדיים זה באוהלו של זה. שלושה חודשים לאחר מכן כבר היו שלוש מאות הרוגים, ואנחנו חזרנו לכיכר והצבנו בה שלוש מאות מטרות-דמויות, להמחיש לציבור את משמעות המספר הזה שלוש מאות חללים! - לאוהל הזה אף אחד כבר לא נכנס, והרגשנו כאילו אנחנו יושבים שבעה פעם נוספת. 
באוקטובר 2001 הגיע מספר הקרבנות לאלף ומאתיים, ואנחנו שלחנו לארצות הברית משלחת של אבות ואימהות שכולים, פלסטינים וישראלים. מול בניין האו"ם בניו יורק פרשנו אלף ומאתיים ארונות מתים, מכוסים בדגלים ישראליים ופלסטיניים, להמחיש לציבור את מלוא משמעות המספר הנורא הזה. מאז, למרבה הצער, עלה מספר ההרוגים על למעלה מארבעת אלפים, משני העמים. רבים מתוכם חפים מכל פשע, רבים מהם ילדים. ועוד היד נטויה. 
ב- 2004, אחרי יום נורא ביותר שהיה עקוב מדם באופן מיוחד, החלטנו לנקוט באמצעי יוצא דופן כדי להגיע אל ליבו של הציבור: הזמנו את אחינו ואחיותינו, המשפחות השכולות הפלסטיניות, לבוא למגן דוד אדום בירושלים, ולתרום מדמם עבור הפצועים הישראלים. אנחנו מצדנו התחמקנו אל מעבר לקווי האויב, והגענו אל בית החולים ברמאללה, שם תרמנו מדמנו למען הפצועים הפלסטינים. בערבו של אותו היום, בשבתנו באולפן הטלוויזיה הישראלית, שאלה אותנו הקריינית בקול מלא פליאה וזעזוע: "איך יכולתם לתרום דם לאויב?!". ענינו שהרבה פחות כואב לתרום דם למי שזקוק לו, מאשר לשפוך אותו לחינם כמים. 
בשנים אלו גם יזמנו והפקנו מבצע התקשרות יוצא דופן ומיוחד במינו: אתה מחייג ארבע ספרות, 4643*, ומקבל מענה קולי מהצד השני. אם אתה פלסטיני תוכל לדבר עם ישראלי. אם אתה ישראלי תוכל לדבר עם פלסטיני. בדרך זו התבצעו למעלה מחצי מיליון שיחות בין יהודים וערבים. יהודים וערבים שוחחו ביניהם למעלה ממיליון דקות. רק תארו לעצמכם מה היה קורה אילו המנהיגים של שני העמים המטורפים האלה, היו משוחחים ביניהם, אפילו שעה, על כל נושא שבעולם.
אבל בעיניי, גולת הכותרת של הפעילות שלנו והדבר המשמעותי ביותר מבחינתי, הן ההרצאות בבתי הספר. בשנה החולפת, קיימנו למעלה מאלף וחמש מאות הרצאות בבתי הספר הישראלים והפלסטינים. רק אנחנו יכולים להיכנס לכיתה של ילדים בני שבע עשרה, ולהגיד להם שבשנה הבאה, כשיהיו חיילים, יהיה קשר בין ההתנהגות שלהם במחסומים לבין קורבנות הפיגוע הבא. האמירה הזאת יוצרת כמובן ויכוח לוהט ומר, אבל זהו ויכוח חיוני, הכרחי ונחוץ. מבחינתי, אילו הצלחתי לשכנע, ולו רק ילד אחד בודד, חסכתי טיפה אחת של דם, וזה המון. זה נס!
כך אנחנו מבקיעים את חומת השנאה והרשעות. כך אנחנו מביאים את מסר השלום, הפיוס וההידברות, לאלפי תלמידים וכך אנחנו מנסים לנפץ את המיתוס הנורא הזה, שגורס שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, ולכן לא צריך לוותר על שום דבר, צריך להמשיך ולהילחם לעולם ועד, עד סוף כל הדורות.
אבל היום, אחרי כל נהרות הדם שנשפכו, דבר אחד כבר ברור לכולם: הפלסטינים לא יוכלו להכניע את המעצמה הגרעינית הישראלית ולא יצליחו לזרוק את היהודים אל הים, והישראלים לא יצליחו לדכא את רצון החופש הפלסטיני ולא יוכלו לגרש מיליוני פלסטינים אל המדבר. נגזר על כולנו לחיות כאן יחדיו, על האדמה הבזבזנית הזאת. וככל שנבין מהר יותר שבמלחמה הזאת יש רק מפסידים, כך ייטב לכולנו.
אני מבקש לסיים בנימה אישית, בבקשה ובתודה: אני בנו של ניצול שואה, אבי הוא בוגר אושוויץ. לפני שישים שנים, כשלקחו הנאצים את אבותיי אל המשרפות באירופה, עמד העולם החופשי והתרבותי מנגד, ולא נקף אצבע להצילם. גם היום, שישים שנה מאוחר יותר, כששני העמים המטורפים האלה טובחים האחד בשני ללא רחם, גם היום עומד העולם מנגד, ולא עושה דבר להפסקת ההרג - וזה דבר נורא ואיום! כל שנותר לי הוא להתחנן לפניכם שלא תנהגו כך. שלא תעמדו מן הצד. שתהיו מעורבים ואכפתיים, כי מדובר בעתיד שלכם ושל כולנו. לא כולם מוכרחים לחשוב אותו הדבר, אפשר וצריך להתווכח. אבל אסור להפנות את הגב למציאות, אסור לטמון את הראש באדמה ואסור לחיות בתוך בועה. כי בועות מתפוצצות לפעמים.
ואני מודה לכם מקרב לב על הקשבתכם, זה בעיניי הדבר החשוב ביותר. ואהבת לרעך כמוך - היכולת להקשיב ולדבר. לא מוכרחים להסכים אבל חייבים להיות מסוגלים להקשיב לאחר, כי אם לא נדע להקשיב לאחר ולסיפור שלו, אם לא נצליח להבין את מקור הכאב שלו, לא נוכל לצפות שהאחר יבין את הכאב שלנו. כאן זה מתחיל, וכאן זה גם יגמר.

  • סמדר אלחנן
  • סמדר ורמי אלחנן
  • סמדר אלחנן
  • סמדר ונורית אלחנן
  • סמדר ורמי אלחנן
  • סמדר אלחנן
  • יגאל אלחנן
    יגאל אלחנן
  • רמי אלחנן
  • רמי אלחנן