סיפורים נוספים

אוסמה אבו עיאש - "בשם התקווה"

שמי אוסמה טלב עבד אל מג'יד אבו עיאש, יליד ותושב כפר בית אומר, חברון. נולדתי ב- 11 בפברואר 1966 בכפר בית אומר והייתה לי ילדות רגילה, עד שהגעתי לבית הספר היסודי בכפר. למדתי קרוא וכתוב, כמו גם דברים אחרים על החיים. למדתי להכיר את קרובי משפחתי מצד אמי מהעיר שכם. למדתי להכיר את ארצי ואת ביתי הלאומי, פלסטין.
בגיל שמונה ידעתי שאבא שלי חלה בליבו כתוצאה מנפילת אביו ב- 12 במאי 1948 על אדמתנו בעציון, יחד עם שניים מבני אחיו ושישה לוחמים מהכפר. אבא סיפר לי על הכאב והמרירות שהוא חש אחרי נפילת אביו ועל האדמה שכבשו מאיתנו היהודים, וסיפר לי על כיבוש כל פלסטין, על מלחמת 1948 ומלחמת 1967. ב- 1967 כאשר הייתי בן שנה, הוא נשא אותי והלך יחד עם אמי וסבתי אל מערה שהייתה בחלקת אדמה בבעלותנו, בשם אבו עישה. המערה נמצאת שם עד היום. מחלתו של אבי ליוותה אותו והיה בי חשש מתמיד לאבד אותו. אהבתי אותו מאוד ולא תיארתי לעצמי מצב שבו אצטרך לחיות בלעדיו.
בשנת 1975, בהיותי בן תשע, לקה אבי בהתקף בפעם השנייה וכתוצאה מכך הפך למשותק באופן חלקי. החיים נהיו איומים ומותו של אבי הפך לוודאי וקרוב מאי פעם, כפי שאמרו הרופאים. נשארתי בבית הספר ועבדתי אחרי הלימודים עם אמי באדמה. היו לנו כל מיני עצי פירות וחיינו על מכירתם. אמי התחילה לעבוד בבית עם מכונת טוויה ידנית ונשאה לבדה את עול פרנסת המשפחה. העול היה כבד לאור העובדה שמשפחתנו הייתה גדולה: חמישה בנים, שלוש בנות , אבא ואמא. אני הייתי הבכור. רמת חיינו התדרדרה עד כדי כך שבקושי השגנו לחם כי הוצאות הטיפול באבי היו גדולות. הוא נפטר בשנת 1982, בן שישים במותו. אני הייתי בן שבע עשרה, בכיתה יא'. נאלצתי לעזוב את הלימודים והתחלתי לעבוד בעבודות קשות כנהג טרקטור וכיוצא בזה. מהשכר שלי קנינו מכונת טוויה חשמלית חדישה, וחזרתי ללמוד במקביל לעבודה. עבדתי בטיוח ועשיתי תואר בפסיכולוגיה, למרות שלא יצא לי לעבוד בתחום הזה.
החיים לא היו קלים. הכול הלך בקושי רב ולא היו לי אפשרויות עבודה משום שהכיבוש לא הניח לי. נעצרתי שלוש פעמים, האחרונה שבהן בשנת 1990. את הסיפור הזה אני זוכר היטב ולא אשכח אותו לעולם, כי החוקרים המציאו שיטות לפגוע בי בנפש ובגוף. הם השאירו אותי עירום, הכניסו אותי לארון קטן, השתמשו בחשמל, שפכו עליי מים קרים וחמים, קשרו לי את הידיים והרגליים בעמידה, לא נתנו לי ללכת לשירותים ואת הצרכים עשיתי על עצמי. 
חשדו בי שלקחתי חלק ביריות שנורו על אוטובוס מתנחלים בדרך לחברון. מבצעי הפעולה נעצרו ואני שוחררתי, והחוקר התנצל בפניי על כל העינויים שעברתי. לא הייתי שייך לאף ארגון פוליטי ולא השתתפתי בהתנגדות לכיבוש, נחקרתי פשוט כי עסקתי בפרנסת משפחתי הגדולה. התחלתי להתעניין בתנועת פת"ח אחרי שבחרה בדרך אוסלו ובקידום השלום.
התחתנתי בשנת 1992, אשתי היא ממשפחה טובה ופשוטה מעיר שכם. במשפחתה הגדולה היו שישה בנים וארבע בנות. אחיה של אשתי, לואי, נפצע מכדור דומדום שהתפוצץ בחזה שלו, בזמן שצפה בחיילים, יחד עם אשתי, מחלון ביתם. הוא היה בן עשר כשנפצע בשנת 1988. האח הבכור של אשתי לא השתתף בחתונה שלנו כי ישב ארבע שנים בכלא הישראלי, והשתחרר בשנה שאחרי. אחיה השני של אשתי, כאמל, היה בן עשרים כשנהרג ב- 6 באפריל 2002.
הסיפור של כאמל והצטרפותו להתנגדות בשכם התחיל כשהיה בן שמונה עשרה ועבד במוסך לא רחוק מביתו. הוא נהג ללכת לעבודה ברגל. יום אחד הוא חזר מעבודתו ונעצר על ידי חיילים ישראליים שהתחילו לבדוק ולתחקר אותו, ביקשו ממנו תעודת זהות, שאלו אותו מאיפה הגיע ולאן הוא הולך. כשכאמל ענה להם שאל אותו אחד החיילים: "למה אתה צוחק?". "אני לא צוחק", הוא ענה, "אני סתם עם פנים מאירות". החייל אמר בתגובה: "אתה צוחק ממני? ומה זה כל השחור על ידיך? האם הכנת פצצה או חגורת נפץ?". "לא", ענה כמאל, "זה סתם לכלוך מעבודת המוסך, אתם יכולים לבוא אל המוסך ולראות". אלא שהחיילים התחילו להרביץ לו בידיים וברגליים באמצעות הרובים שלהם עד שנפל על הכביש. הם השאירו אותו לדמם והלכו.

כמאל לא מת אבל נפצע קשה, עם דימום רב מהאוזן. עדי ראייה ועוברי אורח הובילו אותו לבית חולים בשכם, שם סיפר למשפחתו ולחבריו מה קרה לו והודיע שהחליט לנקום בחיילים האלה, אפילו אם ישלם על כך בחייו. הוא סיפר שהוא עובד ויש לו כסף שבו יקנה נשק, ויחפש את החיילים שפגעו בו כדי לנקום בהם. "אני אדע למצוא אותם", אמר לחבריו. הוא הרגיש שהוא לא ישכח את אותם פרצופים נפשעים.
כאמל השתחרר מבית החולים ועשה את שאיים לעשות. הוא קנה נשק והתחיל לחפש את החיילים. כולם יודעים שהחיילים מתחלפים, כך שכמאל לא מצא את החיילים שמחפש. הוא לא ירה בחיילים אחרים אך מכיוון שנשא נשק, הוא הפך למבוקש על ידי הכוחות הישראליים שידעו הנשק ממשתפי הפעולה עם כוחות הכיבוש. הם הרגו אותו אבל לא הצליחו לקחת ממנו את נשקו. את הנשק ירש אחיו תאיסיר בן התשע עשרה, והוא עצמו החליט לנקום את דם אחיו כמאל. תאיסיר נהרג שנה אחרי, מאותה הסיבה ובאותו האופן.
מה שחשוב לי בסיפור הזה הוא מה שקרה לאשתי אנתיסאר אחרי אובדן אחיה תאיסיר, ב- 1 במאי 2003. באותו היום עבדתי על משאית הבטון. שהאב, אח נוסף של אשתי, התקשר אליי ומסר לי מה שקרה לתאיסיר. הוא ביקש ממני להביא את אנתיסאר לשכם ולהגיד לה שתאיסיר נפצע קשה ולא נהרג, מחשש שהיא תתמוטט כשתשמע את הבשורה המרה. מיד חזרתי הביתה ומצאתי אותה בוכה כי מישהו כבר הודיע לה שתאיסיר נפצע. לקחתי את ארבע בנותיי, השארתי אותן אצל אימא שלי ונסענו לשכם. הדרך הייתה קשה בשל הסגר, המחסומים והחסימות. במקום שעתיים, לקח לנו עשר שעות להגיע. עברנו מרכב לרכב והלכנו ברגל עד שהגענו אל בית הוריה. ראינו המון אנשים סביב לבית ומייד אנתיסאר חשה שתאיסיר לא נפצע אלא נפל חלל. היא התחילה לבכות ולצרוח. תאיסיר לא היה בבית בשלב זה, הוא היה עדיין במקרר המתים בבית החולים. אשתי התמוטטה לגמרי, הבאנו רופא שיטפל בה והיא קיבלה זריקת הרגעה ותרופות אחרות, אבל היא לא ויתרה ורצתה לראות את אחיה. בבית החולים היא ראתה אותו בפעם האחרונה, את תאיסיר שהיה הכי יקר ואהוב עליה מבין כל אחיה. למחרת הוצאנו אותו מהמקרר לקבורה. נשארנו עוד יום בשכם וחזרנו באותו קושי לבית אומר.
בבית הבעיה האמיתית התחילה. השפעת כדורי ההרגעה פגה ואנתיסאר איבדה את עשתונותיה. היא צרחה, בכתה וקראה לכאמל ותאיסיר. היא התחילה להשתולל, וכאשר הילדות הקטנות שלנו ראו אותה צועקת ובוכה, הן התחילו לצעוק ולבכות גם כן. הבאנו לה רופא לתת לה עוד תרופות הרגעה. עזבתי את עבודתי ונשארתי איתה, כי היא הייתה במצב גרוע מאוד. העובדת הסוציאלית לא הועילה. בלי עבודה ובלי כסף החיים שלנו נהיו קשים מאוד, כי אצלנו בפלסטין אין מישהו שיעזור לנפגעים הרבים ולמי שקשה להם.
אחרי מספר חודשים השתפר מצבה של אשתי ורציתי לצאת מהבית, לקחת אותה לסיבוב באוטו. באותה הזדמנות ראיתי רכב ישראלי חונה ליד בית אחותי ובעלה ע'אזי. התעניינתי מי הם האורחים וכשנודע לי שהם יהודים אמרתי לו: "איך אתה מביא אלייך הביתה יהודים כשהם אלה שהרגו את אחיך? האם שכחת את דמו?". ע'אזי אמר לי שאורחיו איבדו יקירים להם בפיגועים והנה הם פה. "בבקשה", הוא אמר לי, "היכנס ודבר איתם. אם לא ימצאו חן בעינייך, תצא". אמרתי לו שלא אצא והם אלה שילכו מבלי לחזור, אבל כשנכנסתי פגשתי מישהו בשם רמי אלחנן. הוא עמד לכבודי ולחץ את ידי. הרגשתי שהוא עומד לנשק אותי. שאלתי אותו מה הוא עושה כאן, והאם הוא לא מפחד. הוא ענה לי: "האם לא כולנו בני אדם?". לאחר מכן הוא התחיל לספר לי איך איבד את בתו האהובה וכמה הוא מתגעגע אליה, ועודד אותי לדבר על הכאב שלי. הוא הוסיף ואמר לי שהוא מכיר בכאב הפלסטיני ומאמין שחייבת לקום מדינת פלסטינית, שיש לשים קץ לכיבוש ושהוא פועל למטרה זו בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני-ישראלי. רמי סיפר לי על הפורום והחברים בו, על היעדים של הפורום ועל פעילויותיו. זה היה חזק ומשכנע. סיפרתי לו גם אני מה קרה לי ואת מי איבדנו, אשתי ואני, והוא הזמין אותנו להצטרף לפורום. אמרתי שאני אצטרף אבל אשתי נמצאת במצב קשה. באותו הרגע התחייבתי להיות חבר בפורום. כשסיפרתי לאשתי על המפגש עם רמי ועל כך שגם משפחות ישראליות סובלות ובוכות כשהן מאבדות את היקרים להן, היא סירבה להאמין ואמרה שהם רוצחים ולא בוכים, אלא נותנים לפלסטינים לבכות.

זמן מה לאחר מכן נחשפתי לפורום בצורה מעמיקה יותר והאמנתי במסר שלו. הוזמנתי להשתתף בכנס הקורא לפיוס, בו השתתפו אלה שבחרו בדרך השלום, מהארץ ומירדן. שכנעתי את אנתיסאר לבוא איתי לכנס, יחד איתנו באו אחותי ובעלה ע'אזי, ושם הכרנו משפחות שכולות נוספות. אשתי נדהמה לראות את סלמה, דרוזית-ישראלית שאיבדה אח ושני בנים ששירתו בצה"ל ונהרגו בלבנון.
ביום השני לכנס הסתובבה אנתיסאר בין האנשים ושוחחה באנגלית. כשחזרה אליי בסוף היום, סיפרה לי שהיא דיברה עם משפחות ישראליות שכולות, שמעה את סיפורן, ושהיא משוכנעת שהכאב הוא אותו הכאב, הסבל הוא אותו הסבל, הבכי הוא אותו הבכי והדמעות הן אותן הדמעות, עם אותו טעם מלוח. לא האמנתי שזו אשתי שמדברת בצורה הזו, ושאלה איך היא יכולה להפוך לחברה בפורום. היא לא ידעה שאני בעצמי הפכתי חבר כבר מהמפגש הראשון בביתו של ע'אזי. סיפרתי לה שהמצב הקשה שבו הייתה נתונה לא אפשר לי לספר לה, וכך הפכנו שנינו לחברים בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני-ישראלי.
אשתי הצליחה לגייס לפורום גם את הוריה, אחיה ואחיותיה, ועוד עשרות משפחות שכולות מהעיר שכם.
זה הסיפור האישי שלי ואני מתפלל לאלוהים שנצליח להעביר את המסר של הפורום, למנוע את השכול שעמיי האזור סובלים ממנו ולפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בדרכים שאנחנו מאמינים בהם: משא ומתן והסכם תוך כיבוד הזכויות הלאומיות של שני הצדדים.

עם כל התקווה,
אחיכם, אוסמה אבו עיאש.

  • כמאל אבו עיאש
  • כמאל אבו עיאש
  • כמאל אבו עיאש
  • משפחת אבו עיאש
  • משפחת אבו עיאש
  • משפחתו של אוסמה
  • תאיסיר אבו עיאש
  • אוסמה אבו עיאש