סיפורים נוספים

ניר יסוד - "במעלה המדרגות היורדות, בין משגב עם לרמאללה"

משגב עם הוא מקום פסטורלי המשקיף על מרחבי דרום לבנון והחרמון ומתחת פרוש לו עמק החולה. הנוף מדהים. לעיתים השקט הופרע.
גדלתי שם בשנות השבעים והשמונים, לתוך מציאות שבה מלחמה אינה דבר זר. פעמים רבות הותקף הקיבוץ במטחי קטיושות, אותם שיגרו לעברנו כוחות אש"ף מבסיסיהם בדרום לבנון. בכל מתקפה כזו נאלצנו לרוץ למקלטים, לעיתים באישון לילה, הלומי שינה ויחפים, מכוסים בשמיכות.
כשהייתי בכיתה ב', נכנס צה"ל בפעם הראשונה ללבנון (מבצע ליטני). במקביל, נכנסנו אנחנו אל מתחת לאדמה למשך שבועיים. למדנו, אכלנו, שיחקנו וישנו במקלט בלי רשות להוציא ממנו את אפנו.
המציאות המטורפת הזו לא השתנתה.
בחג שני של פסח, 7 באפריל 1980, חדרו לקיבוץ חמישה מאנשי "החזית הערבית לשחרור פלסטין" והשתלטו על בית התינוקות. מייד עם ההשתלטות הם רצחו את סמי שני, מזכיר הקיבוץ, ואת התינוק אייל גלוסקא. לאחר שעות ארוכות ואחרי קרב בו נפל לוחם סיירת גולני, אלדד צפריר, ורבים נוספים נפצעו, הצליח צה"ל לחלץ את בני הערובה. התחושה כי משגב עם הוא מקום בלתי חדיר התחלפה בחשש מתמשך. קצת יותר משנה אחרי הפיגוע בבית התינוקות אירע אסון נוסף, הפעם במשפחה שלי.
בשעת בוקר מוקדמת של ה- 20 ביולי 1981, אחד הימים של מה שכונה מאוחר יותר "מלחמת עשרת הימים", לאחר ישיבה של מספר ימים במקלט, יצאה אימא שלי להתקלח לקראת יציאתה לעבודה. מטח קטיושות שנורה על ידי כוחות אש"ף מלבנון לעבר משגב עם, השיג אותה ממש בפתח הבית שלנו, צעד אחד בלבד לפני הכניסה.
המקלט רעד. מטרים ספורים מפרידים בין המקלט בו ישנתי לבין חדר ההורים שלי. אימא שלי ישנה יחד איתי במקלט ומסיבה מסוימת החליטה שעליה לקום לעבוד באותו היום. הקיבוץ היה כמעט משותק כולו, ורק מעטים יצאו לבצע תפקידים הכרחיים. היא לא הייתה מאותם מעטים ובכל זאת יצאה.
לא עבר הרבה זמן עד שאבא שלנו אסף אותנו בתחתית חדר המדרגות של המקלט ואמר: "אימא איננה."
אני לא זוכר שבכיתי. אולי בגלל שלבן קיבוץ אסור לבכות, אולי בגלל שילד שעדיין לא חגג את יום הולדתו האחד עשר לא ממש מבין את מה שאבא שלו מנסה לומר לו. אולי עד היום אינני מבין. אבא שלי לא החזיק מעמד. במרץ 1993 גם הוא הלך.
מוזר, אבל רגש הנקמה לא היה חלק ממני. איכשהו ניסיתי, לאחר שנים, להכניס היגיון לתוך האובדן. אני מניח שהניסיון הזה עזר לי לשרוד והוא המנוע שדוחף אותי לפעילות עליה אספר.
ארבעה ימים לאחר שאימא שלי נהרגה הושגה הפסקת אש בצפון. במשא ומתן עקיף בין ממשלת ישראל ואש"ף נחתם הסכם. השקט נשמר קצת יותר מעשרה חודשים. בתחילת יוני 1982 ירה מתנקש מארגונו של אבו נידאל (אחד מאלה שפרשו מאש"ף ושנוא נפשו של ערפאת), בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ופצע אותו אנושות. מנגד החליטה ממשלת ישראל לפלוש ללבנון במטרה "לבער את קיני המחבלים". היומרה הזו עלתה בדמים רבים.
עשרים שנים חלפו, חלק מהשחקנים עדיין על המגרש, אבל היומרה ממשיכה להוביל אותנו והדם השפוך ממשיך לזרום.
לאחר שפרצה אינתיפאדת אל-אקצא, הצטרפתי ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני בעד שלום". עיקר פעילותו של הפורום בא לידי ביטוי בתחום החינוכי ובתחום ההסברתי. חברי הפורום מעבירים הרצאות בבתי ספר ובהן משתפים את התלמידים באובדן אותו חוו ובמסקנותיהם ממנו. התלמידים נשארים המומים. מעולם קודם לא ראו פלסטיני וישראלי יושבים יחד ומדברים על כאב משותף ועל אפשרות להשיג פיוס. גם בתחום ההסברתי, פעולות הפורום מבקשות לעורר מחשבה בציבור ולהציב בפניו את גודל הטרגדיה המשותפת של שני העמים בארץ המדממת הזו, היקרה לשניהם.
לפעולה אחת כזו, תרומת דם הדדית פלסטינית וישראלית, שהתרחשה לא מזמן, תוקדשנה השורות הבאות.
בבוקר ה- 8 באוקטובר הגיעו מספר פלסטינים חברי הפורום לתחנת מגן דוד אדום בירושלים ותרמו דם. בשעת צהריים הגענו מספר חברי פורום ישראלים לבית החולים הממשלתי ברמאללה לתרום, אף אנחנו, דם. מטרת הפעולה הייתה לומר לשני העמים ולמנהיגיהם כי אנו חולקים דם אחד ועתיד אחד.
במחסום קלנדיה, דרומית לרמאללה, הצליחו מרבית חברי הפורום להשתלב בתנועת הפלסטינים החוצה רגלית את הגבול. יצחק פרנקנטל, יושב ראש הפורום, ואני נותרנו מאחור. מסורבים להמשיך בדרכנו, חיפשנו מעבר אחר לחצות בו את הגבול.
מונית מקומית שנעה במיומנות מרשימה ברחובותיה הצרים והעצובים של רמאללה, הובילה אותנו לבית החולים המקומי. תרומת הדם הסתיימה ואנו נפרדנו במילים נרגשות ממארחינו, אנשי הסגל הרפואי, בדרכנו למוקטעה.
מי שלא היה שם, יתקשה לחוש את מה שהרגשנו כולנו. האזור הרוס כמעט כולו והתחושה היא כי הגענו למקום זמן קצר לאחר שהתחוללה בו רעידת אדמה קשה. מה שנותר הוא בניין שחלקו עומד עדיין על תילו, ובו מצטופפים ערפאת ואנשיו, ואילו חלקו האחר הרוס ברובו. תחושה קשה מאד. בחלק אחר של המוקטעה מתבצעות עבודות פינוי ההריסות ובנייה מחדש, אולם המקום רחוק מרחק רב מהיום בו ישוקם.
המכוניות נעצרו ואנו בוססנו רגלינו בעיסת אבק סמיכה, תוצאות ההרס הבלתי ניתן להבנה, לעבר הכניסה לבניין הממשל הפלסטיני. את פנינו קיבלו שוטרים חמושים שהראו לנו באדיבות את הדרך המטפסת במעלה המדרגות, לעבר הלשכה המצויה בקומה השנייה. לאחר סיום ישיבת הקבינט הפלסטיני קיבל אותנו ערפאת בלשכתו הצרה והצנועה. אחד, אחד ניגשנו ללחוץ את ידו.
הגיע תורי. אני לוחץ את ידו של רוצח אמי, ציפי יסוד. ידו של אותו האיש הקשור קשר הדוק לטרגדיה שפקדה את משפחתי, במהלכה נפטר גם אבי כמה שנים לאחר מכן, ואומר לו מספר מילות ברכה בערבית.
שנים לאחר מותה של אמי, בספר שהכיל מסמכי שלל פלסטינים שנתפסו במהלך מלחמת לבנון, מצאתי בין שאר המסמכים גם את פקודת הירי לעבר משגב עם באותו בוקר מקולל של ה-20 ביולי, בו נהרגה מפגיעה ישירה של קטיושה. על הפקודה היה חתום המפקד העליון של הכוחות הפלסטינים המזוינים, יאסר ערפאת.
היה לי חשוב לפגוש בערפאת. מצד אחד, איני שואף נקם אולם האפשרות כי אוכל לסלוח או לשכוח את האסון המשפחתי שלנו אינה קיימת. מנגד, אני חש כי חובה עלינו (עד כמה שזה קשה) לנתק מהשיח הציבורי את רגשות האיבה ההדדיים, שנוצרו בעקבות הפשעים שאנו מבצעים אלה באלה, במטרה למנוע שכול הדדי נוסף ולהתקדם לקראת פיוס.
אני משוכנע כי ישנה חשיבות עליונה למפגש עם מנהיגו של העם הפלסטיני.
דרך אדם זה ובני עמו עובר המסלול, דרכו ניתן להוציא את האזור הזה ממעגל הדמים המיותר והאכזרי בו מתבוססים כולנו, פלסטינים וישראלים כאחד. סירובו של מרבית הציבור בישראל ושל הממשלה לדבוק בנתיב זה, או גרוע מכך התעלמות מזכויותיו הלגיטימיות הבסיסיות של העם הפלסטיני באדמתו יביאו עלינו אסון שהשם ישמור עלינו מפניו. תוצאותיו, הדבר מוביל לכך שלא רק שאיננו מסוגלים לטפס ולהגיע לשקט המיוחל, אנו צועדים בצעדים בטוחים לעבר תהום עמוקה. הקברים הרעננים הנוספים מדי יום, משני עברי הגבול, הם עדות מצמררת לכך.
הפורום שלנו, "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני בעד שלום", שם לו למטרה לנסות ולשנות מציאות זו, ולהציב בפני החברה הישראלית את תו המחיר אותו שילמו ותשלמנה משפחות רבות, רבות מדי, בישראל ובפלסטין, רק משום שאין שלום.

  • ציפי יסוד
  • ציפי יסוד
  • ציפי יסוד
  • ציפי יסוד
  • ניר יסוד
  • ניר יסוד
  • ניר יסוד