סיפורים נוספים

נג'לאא' אבו-עיאש - "שכול ואובדן הפכו לחלק מחיי"

שכול ואובדן הפכו חלק מחיי עוד בשנת 1948, כשהייתי בת חמש וכוחות הכיבוש הישראלי הרגו שניים מהדודים שלי, אחיו של אבי שמעולם לא הפסיק להתאבל על מותם.
בשנת 1966, סיים אחי הקטן את בית הספר התיכון בהצלחה ונסע לגרמניה להמשיך שם בלימודיו. כעבור שנה פרצה מלחמת הכיבוש של 1967, ואחי שב מגרמניה כדי להיות איתנו, אך נעצר יחד עם חבריו. תעודות הזהות שלהם הוחרמו והם גורשו חזרה לגרמניה, שבה נשאר אחי כגולה עד שנת 1995, לאחר הסכם אוסלו.
לאורך השנים הצבא הישראלי פלש מדי יום לביתנו, השוכן על הכביש הראשי שבין חברון לבין ירושלים, לצורך חיפושים, המטת הרס וענישה. החיים במציאות שכזאת הפכו עבורנו לבלתי נסבלים. 

אחי, מאהר, המבוגר ממני בשנתיים, היה לי חבר. בכל יום הוא הסיע אותי על האופנוע שלו מהבית לבית הספר. היה בינינו קשר מיוחד. מאהר היה גבוה, עיניו היו כחולות ומראהו יפה תואר.
מאהר סבל כמעט מדי יום מעלבונות החיילים שחנו בפתח הבית והפליאו בו את מכותיהם. כשהיה בן 19, החליט לנסוע לחו"ל כדי לברוח מהמציאות המבזה והמשפילה. הוא החליט לנסוע ללבנון ולהצטרף לשורות ההתנגדות הפלסטינית, ואמר ששאיפתו היא לשנות את המציאות כך שנוכל לחיות בשלווה, בשלום ובביטחון. בשנת 1982 נהרג מאהר יחד עם חמישה מחבריו, כאשר טיל שנורה מהאוויר פגע בהם והרג אותם במקום. זיהויו התאפשר רק באמצעות תעודת הזהות שנשא. עד היום לא קיבלנו את גופתו ואין לו קבר אותו אנו יכולים לפקוד. עד היום אמי עודנה בוכה על לכתו של אחי ואומרת בכל עת, "אובדן אח שובר את הגב, אך אובדן בן שובר את הלב."
במרוצת השנים נהרגו 17 אנשים מבני משפחתנו.
בשנת 2007 הכרתי פעילות שלום מהצד הישראלי. שוחחנו על סבל, על שלום ועל כיבוש. הן ביקשו ממני 
להצטרף לפורום אך סירבתי נחרצות.
שמונה שנים לאחר מכן הוצע לי שוב להצטרף לפורום, הפעם על ידי בן דודי אוסאמה. הוא דיבר על הפעילויות השונות של הפורום, השואפות להעלות את המודעות לסבל הפלסטיני ולסיים את הכיבוש. הסכמתי לנסות ולהשתתף כמאזינה באחת הפעילויות, שם נחשפתי לסיפורן של ארבע נשים ישראליות, שאיבדו את ילדיהן בסכסוך. בעקבות המפגש הבנתי שסבלן של אימהות הוא זהה בכל מקום ושאין אם החפצה במות ילדה ומשלימה עם אובדן זה. התייחסתי לכל אם כאם, ללא קשר להשתייכותה למדינה או ללאום כלשהם.
המפגש ההוא הותיר בי חותם עמוק ובעקבותיו החלטתי להצטרף לפורום. במסגרת חברותי אני משתתפת בפעילויות רבות המבקשות להסיר את העוול ואת הקיפוח שחווה עמנו, לסיים את הכיבוש ולהביא לחיים של ביטחון, שלום וכבוד לכולם.
נשואה ואם לארבעה. יש לי שבעה עשר אחים ואחיות.
בית אומר, נפת חברון

  • נג'לאא' אבו-עיאש