סיפורים נוספים

מוחמד אל באו - "בשם אללה הרחום הרחמן"

אלוהים ייחד את בני האדם כשנתן להם שכל ומחשבה וכשנתן להם את החיים בכל יופיים, על מנת שנחיה חיים מלאים באופן חיובי ובתקווה. אלא שאנו, בני האדם, הלכנו כנגד רצון האל ויצרנו מלחמות שהפכו את חיינו למכוערים.
איני יודע איך להתחיל את דבריי ואיך לשקף את ייסוריי. אני אדם פשוט כשאר האנשים, התחלתי לחוש את החיים מבלי להבין את מה שמתרחש בהם. בהיותי ילד חלמתי על ילדות שמחה ומאושרת, אך לצערי לא ראיתי בילדותי דבר מלבד ילדים שנהרגים ואימהות צועקות, בוכות וקוראות, "די להרג ולקיפוח". אף פעם לא הבנתי למה עמי סובל. כילד פגשתי המון חיילים שירו אש על ילדים בכל יום. למה? איני יודע!
מצאתי את עצמי שואל המון שאלות: מי אלה? למה הם מתנהגים כך כלפינו? האם הם בני אנוש כמונו?
הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בן שתים עשרה. בוקר אחד הלכתי לבית הספר עם אחי פיראס, הצעיר ממני בשנה. אני ופיראס אף פעם לא נפרדנו. בדרך לבית הספר שמענו קולות של ירי, אז אמרתי לו: "בוא נתקרב ונראה מה קורה." בעודנו מתקרבים, ראינו ילדים זורקים אבנים וחיילים יורים לכל הכיוונים. פתאום שמעתי קול ירי קרוב מאוד אליי, ובעקבותיו איבדתי את ההכרה והתעלפתי.
כשפקחתי את עיניי הייתי בבית החולים, ומסביבי היו אבי, אמי ופיראס. שאלתי את פיראס על שאירע ומה אני עושה פה, והוא סיפר לי שנפגעתי משני כדורי גומי בבטן אבל שכעת אני בסדר.
כל הזמן שאלתי למה אני? מה אשמתי? מה עשיתי? אך מאותו רגע הבנתי את משמעות החיים בצל הכיבוש ואת חוסר הביטחון שבחיים אלו.
אחרי המקרה הזה ביקשתי להמשיך את חיי בצורה רגילה ושגרתית. סיימתי את לימודיי בתיכון והתקבלתי ללימודים אקדמאיים בירושלים. פיראס התקבל לאוניברסיטה בחברון, שם למד מנהל עסקים. היו לנו מלא חלומות שרצינו להגשים. כמו כל הצעירים שאפנו לחיים טובים, ובמיוחד לחיים טובים יותר מהמציאות אותה חיינו, ביקשנו חיים בטוחים וחופשיים.
פיראס ואני לא נפרדנו ולאן שהלכנו, הלכנו יחד. הוא היה אחי, חברי וכל חיי.
כשסיימתי את לימודיי התחלתי לעבוד בדפוס ובגרפיקה. מצאתי עבודה בירושלים אצל מעסיק ישראלי. עד אז לא דיברתי עברית אך אחרי שנה התחלתי לדבר את השפה בחופשיות, והכרתי המון חברים ישראלים איתם היו לי שיחות מעניינות מאוד, בכל התחומים פרט לפוליטיקה. פוליטיקה לא עניינה אותנו, רצינו רק לחיות. התקופה הזו זכורה לי כתקופה טובה ושקטה לי ולפיראס.
ואז הגיע היום שאותו לא אשכח לעולם. 23 בפברואר 2002, היום ששינה את חיי.
ביום הזה חגגנו את חג הקורבן, החג הקדוש למוסלמים. ישבנו כל המשפחה בבית כשפיראס אמר לי שהוא הולך לבקר את החברים שלו. הזהרתי אותו שהמצב הביטחוני לא טוב במיוחד, אך הוא הרגיע אותי שזה יום חג ושלא יקרה כלום, הכל שקט.
פיראס הלך לבלות עם חבריו ואני, שהרגשתי עייף, הלכתי לישון כבר בשעה שמונה. בבוקר שלמחרת, בוקר שהלוואי ולא היה מגיע, העיר אותי אחי הצעיר בבכי וצעק שאנשים אומרים שפיראס נהרג. חשבתי שאני חולם וחזרתי לישון, אך הוא העיר אותי שוב וכשפקחתי את עיניי ראיתי שהמיטה של פיראס ריקה, והוא לא לידי. קמתי מהר וכשראיתי את אבא שלי שאלתי אותו, אך הוא לא הצליח לומר דבר מלבד את שמו של פיראס. הסתכלתי סביבי וראיתי המון אנשים, יצאתי החוצה בריצה כמו משוגע (ובעצם, למה כמו? הייתי משוגע באותו הרגע). חבריי החזיקו אותי. ידעתי שפיראס בבית החולים, ולכן מיהרנו לשם והגעתי לחדרו.
אני לא יודע מה לומר. מולי ראיתי את פיראס לאחר שהכדורים פגעו במראה היפה שלו, ולא האמנתי למראה עיניי. פיראס המלאך, פיראס החיים, פיראס החבר ופיראס האח. בכל מקום בגופו היו כדורים. יותר מעשרים ושבעה כדורים. במקום עיניים היו לו שני חורים ובתוכם כדורים.
התמונה הזו נחקקה בזיכרוני לכל החיים.
איבדתי את הכרתי וכשהתעוררתי קיוויתי שהכל היה חלום רע, אבל ידעתי שזו המציאות שלי עכשיו. המציאות המרה בלי פיראס. ידעתי שכל אושרי, שאיפותיי, חלומותיי ואפילו חיי הלכו עם פיראס. כל חיי הלכו איתו ולי לא נותר דבר חוץ מסבל. חצי מגופי הלך עם פיראס ולא ישוב לעולם.
פיראס. מה הוא עשה? במה הוא אשם?
ידענו ממקורות בצבא שהוא נהרג במרחק של שלושה עשר מטרים ממחסום צה"לי ושהוא לא נשא נשק. האשמה היחידה שלו הייתה עצם היותו פלסטיני. 
פיראס הלך ואיתו הלכו כל חלומותיו. הוא היה בשנה האחרונה ללימודים האקדמיים ושאף להגשים את עצמו. 
אך הוא הלך ולא יחזור.
ואני, אני ישבתי בשקט והתלבטתי. עזבתי את מקום עבודתי, עזבתי את חבריי, עזבתי את הכל וישבתי לבד, להתלבט עם עצמי מה לעשות. איך ארגיע את הסערה שמשתוללת בתוכי? 
רציתי להרוג את כל הישראלים שסביבי כדי לנקום את מות אחי. תכננתי לעשות דברים רבים ואחרי תקופה מסוימת הגעתי לצומת שבו היה עליי לקבל החלטה: האם ללכת בדרך הנקמה?
אמנם מדובר בדרך קלה מאוד, אבל במי אנקום? בעם הישראלי? העם הישראלי לא הרג את אחי! ואם אני הורג אותם, האם זה יחזיר לי את אחי? האם זה יחזיר לי את החיוך שאיבדתי לעד? כמובן שלא.
החייל הישראלי הכובש הוא שהרג את אחי, לא כל העם הישראלי. הכיבוש הוא הסיבה לסבל של שני העמים, והדרך הנכונה היא לעשות משהו למען פיראס ולמען העם שלי, מעשה שיוביל את עמי לדרך בטוחה. 
חשבתי הרבה מה לעשות, ידעתי שעמי צריך לחיות בלי כיבוש ואני יודע שהדרך לשלום קשה מאוד, אך אני חייב ללכת בה. אבל האם אלך בה לבדי? איך אצלי להשפיע?
זמן מה לאחר מכן שמעתי על פורום המשפחות השכולות הפלסטיני-ישראלי. השם סקרן אותי אך בו זמנית לא האמנתי שהעם הישראלי הוא שותף לשלום. אחרי תקופה הבנתי שיש הרבה ישראלים שפועלים למען שלום והצטרפתי לפורום. אני פועל היום על מנת להוביל את עצמי לדרך השלום והביטחון ולמען מדינה פלסטינית עצמאית. אני פועל על מנת להשמיע את קולי לכל העמים ובראשם לעם הישראלי, ולומר להם שאנו רוצים רק לחיות. אנו שני עמים שאלוהים רצה שיחיו על חלקת אדמה זאת. אנחנו חייבים לחיות יחד.
אני מתפלל לאלוהים שייתן לי את הכוח להמשיך. אם הייתי רוצה לדבר על המצוקה של עמי הייתי ממלא מיליוני דפים, אך האמת היא שכדי להכיר את העם הפלסטיני מספיק לדעת שכולנו, כל האנשים בעולם כולו, בני אדם.

  • פיראס אל באו
  • פיראס ומוחמד אל באו
  • פיראס ומוחמד אל באו
  • פיראס ומוחמד אל באו
  • אל באו
  • מוחמד אל באו