סיפורים נוספים

לילה א-סייד - "לא רוצה לאבד את ילדיי"

אבי היה חייל בצבא ירדן ונהרג בשנת 1967. הפעם האחרונה בה ראו אותו הייתה בירושלים. כשנהרג, 
הייתי בת 4 חודשים בלבד.
לא הכרתי את אבי אך תמיד הרגשתי שנוכחותו לצדי חסרה לי. בילדותי, בזמן שילדות אחרות המתינו לקבל את פניו של אביהן עם שובו מהעבודה, קיבלתי אני את פניו של אחי הבכור אליו נקשרתי מאוד, כמודל ופיצוי על היעדרו של אבי.
כשגדלתי, למדתי שהכיבוש הוא זה שהרג את אבי. הכיבוש הוא שלקח את אבי ממני. בעקבות הבנה זו פיתחתי טינה ושנאה כלפי הצבא הזה והתחלתי להשתתף בתהלוכות ובהפגנות נגד הכיבוש.
בשנת 2003 הזמינה אותי ידידתי, עאישה, החברה בפורום המשפחות השכולות, להצטרף לפורום ולהכירו. 
כמובן שתגובתי הראשונה להצעתה הייתה סירוב נחרץ ופקפוק, אך עאישה לא ויתרה והזמינה אותי לבוא למפגש 
רק כדי שאתרשם. מתוך סקרנות החלטתי להגיע למפגש שנערך בהשתתפות נשים ישראליות. 
במהלך המפגש גיליתי תוקפנות ועוינות רבה בדבריי ובביקורת שהשמעתי. יחד עם זאת, האזנתי היטב לצד השני ולאט לאט התחלתי להרגיש שינוי בדרך המחשבה שלי, על אופן ההתקוממות והמאבק נגד הכיבוש.
כשהפכתי אם, התחלתי לחוש אחראית לילדיי והבנתי שאני לא רוצה לאבד אותם כפי שאיבדתי את אבי. 
על אף שבני הבכור נפצע לפני כשנה ברגליו מירי של חיילי הכיבוש, הצטרפתי לפורום ואני מאמינה במסר ההומניטארי והפוליטי שלו, החותר לסיום הכיבוש ולעצירה של שפיכות הדמים משני הצדדים. גם בני, על אף פציעתו, הצטרף לפורום שבו אנו נאבקים יחד, משני הצדדים, להשגת שלום צודק.

נפת שכם, נשואה ואם לארבעה

  • לילה א-סייד
    לילה א-סייד