סיפורים נוספים

אח'לאס אשתייה - "עיוורת לשנאה"

שמי אח'לאס אשתייה ואני תושבת הכפר סאלם שבנפת שכם. אני בת 30 ובמשפחתי 8 אחים ואחיות. אני ואחותי נולדנו עיוורות. בילדותי עברתי מספר ניסיונות טיפול שנחלו כישלון, ולבסוף שלחו אותי הוריי 
לפנימייה מיוחדת לעיוורים, בה למדתי קרוא וכתוב.
בבוקר ה- 27.9.2004, הייתי כבר תלמידת כיתה יב' והתעוררתי בשעה מוקדמת כדי ללכת לבית הספר, בזמן שאבי התכונן לצאת לעבודתו בישראל. זה היה יום שגרתי, כך שאפילו לא נפרדתי מאבי באופן מיוחד. הייתי בטוחה שאפגוש אותו מאוחר יותר.
בשובי הביתה לאחר הלימודים, פגשתי קרובת משפחה שלי שצעקה, בכתה וסיפרה לי שאבי נפגע מכדור שירה מתנחל. לא עבר זמן רב עד שהבנתי שאבי נהרג, שהוא אינו בחיים.
באותו הרגע הפכתי עיוורת במלוא מובן המילה. עם אובדנו של אבי, איבדתי את ראייתי ואת היכולת להתמודד עם קשיי החיים. אבי היה מקור של תמיכה עבורי, החבר והמסייע העיקרי שלי.
טינה מילאה את לבי וחשתי רצון עז לנקום בישראלים, שהרגו את אבי, אדם חף מפשע, ללא כל סיבה.
לאחר מותו של אבי עזבתי את בית הספר ולא רציתי להמשיך ולחיות, אך אמי התעקשה לעזור לי 
לשוב לבית הספר ולסיים את לימודיי. בתקופת האבל הודיעו לי בני משפחתי כי ישנה קבוצה של ישראלים המעוניינים להגיע ולנחם אותי על מות אבי. סירבתי להיפגש עמם והתחלתי לצעוק עליהם כשראיתי אותם. בעודי צועקת ניגשה אליי אישה בשם אריאלה. היא חיבקה אותי והחלה לבכות ולומר לי דברי ניחומים. 
זאת הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי את קול בכיים של האויבים.
כאן החלה דרכי המשותפת איתם, כשהם מעניקים לי סיוע ותמיכה רבים. לאחר המפגש עם הקבוצה בביתי השתתפתי במפגש של תנועת "לוחמים לשלום", ארגון משותף לישראלים ולפלסטינים. בהמשך נפגשתי עם אדם בשם מאזן, שהזמין אותי להצטרף לפורום הישראלי-פלסטיני למשפחות שכולות, הכולל משפחות משני הצדדים, שאיבדו את יקיריהן בשל הסכסוך. החלטתי להצטרף לפורום ומייד הרגשתי שזאת משפחתי השנייה.
במסגרת חברותי בפורום השתתפתי בקבוצה של נשים משפיעות. זהו אחד המיזמים שהפורום מוציא לפועל מתוך שאיפה להכיר את האחר וליצור דיאלוג חיובי, החותר להשגת שלום בעבור שני הצדדים. במהלך הפעילות למדתי הרבה והבנתי שאלימות אינה הפתרון והרג מביא לעוד הרג. הפתרון הוא מאבק לא אלים להשגת עתיד בטוח לשני הצדדים.

  • אח'לאס אשתייה