סיפורים נוספים

בושרא עוואד - "הדמעות שלנו הן אותן הדמעות"

אני נשואה, אם לשמונה ילדים ועקרת בית. נישאתי בגיל צעיר ולאחר חמש שנות נישואין ילדתי את בני הבכור, מחמוד. מחמוד העניק משמעות וצבע לחיי, מילא אותם באושר ובתקווה והיה מופת של הדר ויופי. חיי התמקדו בגידולו תוך הענקת החינוך הטוב ביותר שאפשר, כדי ש"ייצא ממנו משהו גדול". 
לצערי, מצבנו הכלכלי היה קשה ולכן כשמחמוד גדל, במקביל ללימודיו בבית הספר, הוא החל לעבוד על מנת לסייע לאביו בשיפור מצבה הכלכלי של המשפחה.
במהלך האינתיפאדה הראשונה מחמוד היה עדיין ילד קטן. כשראיתי את הילדים ואת הנערים שנהרגו ואת האימהות המצרות ומתאבלות על מות בניהן, הודיתי לאללה על כך שמחמוד עודנו ילד קטן וביקשתי ממנו 
שלא תהיה אינתיפאדה נוספת כשמחמוד יגדל.

ב- 24.1.2008 הרגו כוחותיו של צבא הכיבוש הישראלי שני צעירים מבית אומר באזור גוש עציון. למחרת הגיעו כוחות הכיבוש כדי להרוס את בתיהם, ותושבים רבים מהכפר יצאו להפגין ולמחות על כך. בני, מחמוד, היה ביניהם. 
חיילי הצבא החלו להסתער על האנשים ותפסו את הצעירים שיידו אבנים לעברם. הצבא אף הגיב בירי כדורים וגז מדמיע. מחמוד נכנס הביתה עם אחיו הקטנים ואמר לי: "אל תרשי להם לצאת מהבית. יש עימותים ומסוכן בחוץ." ביקשתי ממנו להישאר בבית גם כן ולהמשיך ללמוד מפני שהיה כבר בכיתה י"ב, והוא השיב שהוא נשאר בבית ושלא אחשוש לו. חזרתי אל עבודות הבית, בטוחה שמחמוד בחדרו. לא הבחנתי כשיצא מהבית.

לאחר כמה רגעים שמעתי ירי כבד. ניגשתי מייד לחדרו של מחמוד, אך לא מצאתי אותו שם. ביקשתי מאביו 
לצאת לחפש אותו ולהחזירו הביתה.
בשלב זה החלה לקנן בי תחושה מוזרה וקשה. הרגשתי שקרה אסון למחמוד. מייד לאחר מכן שמעתי צופר של אמבולנס. בעלי לא חזר הביתה. 
כעבור רבע שעה בערך הגיע בנם של השכנים והודיע לי כי מחמוד נפגע באירועים והועבר לבית החולים, אך מצבו טוב.
יצאתי בטירוף אל בית החולים. כעסתי מאוד על מחמוד שלא שמע לדבריי ויצא מהבית. אמרתי לעצמי 
שאעניש אותו על כך כשישוב הביתה ויחלים. הגעתי לבית החולים בחברון ומצאתי את בעלי בוכה, צועק ואומר, "מחמוד הלך". התעלמתי ממנו כמו לא רוצה להאמין ואפילו לא לשמוע את שאמר או שאמרו אחיי, אחיותיי 
ויתר הקרובים. סירבתי להיכנס לבית החולים מפני שלא רציתי לראות את גופתו. 
הבטתי בו בפעם האחרונה במסגד, לפני שהתפללו עליו וקברו אותו.

לאחר מותו של מחמוד מילאו את לבי רגשות נקמה, עצב, כאב וצער אינסופי. הסתגרתי, התכנסתי אל תוך עצמי והזנחתי את בעלי, את ביתי ואת ילדיי. התמסרתי לעצב ולבכי על מחמוד וקיוויתי רק למות, כדי שאוכל לפגוש אותו. כך עברו עליי שלוש שנים.

יום אחד חברה הציעה לי להצטרף לפורום המשפחות המשותף. סירבתי בתוקף ושאלתי אותה איך אוכל ללחוץ את ידו של הצד הישראלי שהרג את בני? זמן מה לאחר מכן הציעה לי אותה החברה לבוא ולשתות קפה בביתה. בהגיעי לשם פגשתי בסלון הבית אישה ישראלית בשם רובי, ומייד פניתי לצאת וללכת. לא רציתי לפגוש אותה או לדבר עמה, אך אז האישה קמה וביקשה ממני להישאר. היא אמרה שברצונה לשמוע את סיפורו של בני, מחמוד. התיישבתי והתחלתי לספר לה. כשהראיתי לה את תמונתו של מחמוד היא פרצה בבכי, ובהמשך סיפרה לי את סיפורה ואת הסיפור של בנה, אשר נהרג על ידי צעיר פלסטיני ב- 2002.

לאחר הפגישה עם רובי הבנתי שהדמעות שלנו הן אותן הדמעות. הכאב שלנו הוא אותו הכאב. כאימהות ששכלו את בניהן, יכולנו להשתתף זו ברגשותיה של זו. 
בהמשך נכחתי במפגש משותף של אימהות פלסטיניות וישראליות ששכלו את ילדיהן. במפגש, שהתאפיין באווירה שונה, מרגעה וכנה, דיברנו על הסבל שחווים שני הצדדים ועל כך שכולנו מסכימות שיש לעצור את שפיכות הדמים, להגיע לשלום בין העמים ולסיים את הכיבוש. 
הצטרפתי לפורום מתוך אמונה במסר שלו, ואני פעילה בולטת בו עד היום.

בושרא עוואד - תושבת בית אומר שבנפת חברון

  • מחמוד עוואד
  • בושרא עוואד