סיפורים נוספים

בן כפיר - "כפל מבצעים"

יעקב שפר, סבא רבא שלי, נולד בבוקובינה באמצע המאה ה- 19. הוא נשא לאשה את חנה גוט ונולדו להם עשרה בנים ובנות. בנם הבכור היגר לאנגליה, שתיים מבנותיהם היגרו לארצות הברית ובנם החמישי מת ממחלה בצעירותו. ששת הנותרים נשארו עם ההורים.

סבא שלי, רפאל שפר, שהיה צעיר הבנים, נולד בשנת 1894. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקורפורל בחיל הפרשים של הקיסר האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי האויב. כשהסתיימה המלחמה בשנת 1918, חזר סבא מאיטליה לבית הוריו. כשהגיע, אחרי דרך ארוכה שנמשכה כשנה, מצא שיחד איתו חזרו, באותו שבוע ממש, גם ארבעה מאחיו ששירתו אף הם במלחמה לא להם, בחזיתות אחרות.

הבית הקטן של יעקב וחנה שפר לא היה גדול מספיק כדי להכיל את כל בני המשפחה, שהיו כבר כולם בוגרים. סבא סיפר לי שהאנטישמיות בה נתקל, בצבא ובשבי, הביאו אותו להחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא הגשים את חלומו והגיע לנמל יפו ב- 1 במאי 1921, בדיוק ביום בו החלו הפרעות בהן נרצח הסופר חיים ברנר. גם אחיו המבוגר ממנו, יחיאל, עלה ארצה בעלייה השלישית ושניהם החלו לעבוד בייבוש ביצות ובסלילת כבישים. הם הקפידו לחסוך משכרם הצנוע עד שהיה בידם מספיק כסף לשלוח לאחד מאחיהם, לעזור לו לממן את הוצאות הדרך לארץ. כך, בכוחות משותפים, הם העלו לכאן אח אחרי אחות וגם את הוריהם. רק שלושה אחים נשארו שם כדי לקבל את פניו של היטלר וחבר מרצחיו.

בשנת 1946 הגיע לתל אביב שמשון שפר, בן אחיו של סבא. הוריו נספו בשואה והוא ניצל בעור שיניו ממחנות העבודה וההשמדה. קצרה היריעה כדי לספר כאן את סיפור פגישתו המרגשת של שמשון בן השמונה עשרה, עם יעקב סבו. הם לא הכירו אחד את השני קודם לכן. סבא רפאל אימץ את אחיינו לביתו בתל אביב ועזר לו לשקם את חייו. במלחמת השחרור התגייס שמשון והיה למקלען בגבעתי. לילה אחד, ב- 3 ביוני 1948, יצאו שמשון וחבריו לפלוגה למבצע פלשת - פשיטה על אשדוד. דרכם עברה בוואדי בצומת עד הלום. תוך כדי ההליכה לכיוון היעד הם קיבלו הודעה בקשר על כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה. הפעולה בוטלה והם היו בדרכם חזרה לבסיס, אלא שהמצרים שישבו בפילבוקס שחולש על הוואדי, שמעו אותם בלכתם וטמנו להם מלכודת. כשנכנסו חיילי גבעתי לשטח האש הם טווחו בהם ללא רחמים. שמשון בן העשרים נהרג יחד עם כל המקלענים של גבעתי, והם קבורים בקבר אחים בבית העלמין של כפר וורבורג. אמי, אחותה ושאר בני הדודים של שמשון, מקפידים כל השנים לפקוד את קברו בכל יום זיכרון, כיוון שהיה אוד מוצל מאש ללא משפחה.

עוד לפני מלחמת השחרור עלו לארץ מאנגליה, פול, רוז ושלושת ילדיהם. פול הוא בנו של מרכוס, האח שהיגר מבוקובינה לאנגליה והוא בן דוד של אמי. כאן בארץ, נולד דיוויד, בן הזקונים של פול ורוז. בעת שירותו הסדיר, כקצין בצנחנים, נפגעה שמיעתו של דיוויד והוא היה פטור משירות מילואים קרבי. אולם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא הצטרף ליחידת צנחנים ונהרג ביום 16.10.1973 כאשר הזחל"ם שלו נפגע, תוך כדי כיבוש צומת טירטור-לקסיקון שליד החווה הסינית. דיוויד, נינו של יעקב שפר, היה בן עשרים וחמש בנופלו, נשוי, משפטן במקצועו. משפחתנו הגדולה התפלגה ובימי הזיכרון היו נוסעים, חלקם לכפר וורבורג וחלקם לבית העלמין הצבאי שבהר הרצל.

עברו תשע שנים לפני שקרו שני האסונות הבאים. יומיים לפני מבצע שלום הגליל, ב- 4 ביוני 1982, נהרג בגבול הלבנון אורי בילנסקי, חייל צעיר בן עשרים מאשקלון. אורי היה חבר של אחי, עזיז. למרות פער הגילאים נוצר קשר מיוחד והדוק ביניהם, ואורי היה רובץ בביתו של אחי שעות רבות בכל שבוע. הלכתי עם אחי ללוות את אורי בדרכו האחרונה וראיתיו שבור מצער. אחרי הלווייתו של אורי הלך כל אחד מאיתנו לביתו. הלילה עבר ולמחרת בשעת בוקר, בא לביתנו חברו של אחי. הוא סיפר שהלך לבקר את עזיז ומצא אותו מת. שטף דם במוח, זו הייתה פסיקת הרופאים, אולם אני יודע שאחי מת מצער על מותו של אורי. האם גם אחי, עזיז, נינו של יעקב שפר, נמנה על חללי הסכסוך הישראלי-פלשתיני?

יצחק ערן הוא בנו של יחיאל ונכדו של יעקב שפר. ביולי 1982 נפגע בלבנון גד ערן, בנם של יצחק וחסיה מבאר שבע, בשעה שהג'יפ שלו עלה על מוקש בדרכו למשימת תצפית. גדי נכווה קשות, נאבק על חייו מספר ימים ונפטר ב-10 ביולי 1982. גדי היה בן שלושים ואחד במותו, נשוי ואב לבת קטנה, גיאולוג מצליח ואיש מחקר. עוד נין של יעקב וחנה שנהרג.

את סבתא חנה לא הכרתי. היא נפטרה עוד לפני שנולדתי. את שמשון אני מכיר רק מהסיפורים של אמא. הייתי תינוק כשהוא נהרג. גם את סבא יעקב איני זוכר, למרות שהוא האריך ימים עוד שלוש שנים אחרי שנכדו, שמשון, נהרג. את כל האחרים המוזכרים בסיפורי זה הכרתי היטב. השכול והאבל היו חלק בלתי נפרד ממשפחתנו המורחבת. דיברנו על הנופלים והחסרים במפגשים של ימי זיכרון וגם בחגים ובשמחות.

אני לא יודע אם הדחקתי את המחשבה או שפשוט לא העליתי על דעתי אפשרות שכזו, אבל מעולם לא חששתי שהשכול יגיע גם אל פתח ביתי ממש. עד שביום שלישי, 9 בספטמבר 2003, בכניסה למחנה גדעונים שמול שער יפו בצריפין, נרצחה בתי יעל, קצינה בשירות קבע בחיל הקשר, דור חמישי ליעקב וחנה שפר.

טקסטים רבים מגיעים אל שולחן העבודה שלי, וכעורך הידיעון של הפורום אני קורא כל מלה בקפידה רבה. את רוב החומר אני מעביר לדפוס במידה כזו או אחרת של הזדהות ואמפתיה. כשקראתי את מאמרה של נורית שחם בידיעון האחרון (מרץ 2006) ובו הקטע הדן בכפל מבצעים, מייד אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה, בקול רם וללא שום מחשבה מקדימה: "על איזה כפל מבצעים היא מדברת? זו הרי ממש מכירת חיסול". אמי שעברה במסדרון באותה שעה, עצרה ושאלה: "עם מי אתה מדבר שם? התחלת לשוחח עם עצמך?".
"כלום, שום דבר", עניתי ושתקתי.

  • סבא וסבתא
    סבא וסבתא
  • ערן
  • רפאל
  • עזיז
  • דוד
  • שמשון
  • יעל כפיר
  • יעל כפיר