סיפורים נוספים

עזיז אבו סארה - "סכסוך קרוב לבית"

אסון יכול להכות באומה שלך, במדינה ואפילו בדלת של השכן. אבל כל עוד הוא מכה במישהו אחר, זה עדיין במרחק בטוח ממך.
כמו רבים שגדלו בירושלים, ראיתי בחיי הרבה אנשים מתים כתוצאה מהסכסוך המיותר. חשתי צער מול מראות אלו אבל המשכתי לחיות את חיי בדיוק כמקודם. תגובתי הייתה כמו של אלה הרואים תאונה בצד הדרך, חושבים לעצמם "כמה עצוב" וממשיכים הלאה.
חיי השתנו לצמיתות כשהאסון הכה בביתי ובמשפחתי. ההרוג היה אחי.
באביב 1990 חלקתי חדר אחד עם ארבעה מאחיי. בבוקר רגיל אחד התעוררתי בחמש לפנות בוקר כשחיילים ישראלים התפרצו לחדר. הם ביקשו מאיתנו תעודות מזהות ותחקרו את כולנו: איפה הייתם אתמול? האם זרקתם אבנים? הם דרשו תשובה וכאשר לא קיבלו אותה, לקחו את אחי בן השמונה עשרה איתם. אימא שלי התחננה בייאוש לחיילים אבל הם לקחו את תאיסיר. היא זכתה לאחוז בו שוב לאחר אחד עשר חודשים, כששוחרר מהכלא.
תאיסיר הוחזק במאסר מנהלי (ללא משפט). במהלך חמישה עשר ימים הוא תוחקר, הוכה ועונה, עד שהודה שזרק אבנים על מכוניות ישראליות. במהלך תקופתו בכלא פגשנו אותו שלוש פעמים. אפילו שהשיחות התנהלו דרך שתי גדרות, יכולנו לראות שבריאותו מדרדרת מהמכות שקיבל. אחד עשר חודשים לאחר מכן, בסוף חודש מרץ, הוא שוחרר מהכלא. מצבו הבריאותי היה קריטי והוא הקיא דם. הבהלנו אותו במהירות אל בית החולים.
תאיסיר החזיק מעמד כשלושה שבועות לפני שנפטר, אחרי שעבר ניתוח להצלת חייו. הייתי אז בן עשר ותאיסיר היה קרוב אליי, כחבר וכאח. לא יכולתי לקבל את מותו. הוא נהג לעזור לי בשיעורי הבית וליווה אותי לבית הספר ביומי הראשון שם.
מותו של תאיסיר הפך אותי לילד מריר וכועס. אפילו בגיל עשר הבנתי שמותו אינו טבעי ושמישהו אחראי למה שקרה. גדלתי עם כעס שצורב ושורף בלבבי. רציתי צדק. רציתי נקמה.
במהלך שנותיי בתיכון התחלתי לכתוב בכתב עת לנוער. הייתי כתב קבוע וכתבתי כשני מאמרים בגיליון. כתבתי בכעס ובמרירות, והשתמשתי בכאב שלי כדי להפיץ שנאה כלפי הצד השני. הצלחתי בכתיבה הובילה אותי במהרה לתפקיד של עורך כתב העת. אבל ככל שכתבתי יותר, גדלה תחושת הריקנות שבתוכי וגם הכעס הלך והתעצם. לבסוף התעייפתי מלכעוס, עזבתי את כתב העת והחלטתי לעזוב את הארץ.
הניסיון לעזוב את הארץ לא צלח. אחרי שסיימתי את התיכון מצאתי את עצמי תקוע בירושלים. לאורך השנים סירבתי ללמוד עברית, זו הייתה שפת האויב מבחינתי. ועכשיו, כדי ללמוד באוניברסיטה ולהגיע למקצוע טוב, הייתי חייב להתפשר. התחלתי ללמוד באולפן, מקום בו לומדים יהודים, עולים חדשים. זו הייתה החוויה הקשה ביותר שחוויתי עד אז, אבל תוצאותיה היו מהטובות שזכיתי להן. זו הייתה הפעם הראשונה בה ישבתי בחדר עם יהודים ואף אחד מהם לא היה מעליי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי פנים שאינם שייכים לחיילים במחסומים. החיילים לקחו את אחי, אבל הסטודנטים האלו היו בדיוק כמוני. התפיסה שהייתה לי על יהודים החלה לקרוס אחרי כמה שבועות באולפן. מצאתי את עצמי מבולבל ותהיתי האם יכול להיות שהם אנשים בדיוק כמוני? נדהמתי מכך שאני יכול להתחבר אליהם ולקשיים שלהם. יצאנו יחד לשתות קפה, למדנו יחד, לעיתים גילינו שאנחנו מתעניינים באותם הדברים. בשבילי זו הייתה נקודת מפנה בחיים.
הגעתי להבנה שחוסר מזל קורה בחיים שלנו, לא תמיד בשליטתנו. לילד בן עשר אין אחריות או השפעה על החיילים שלקחו את אחיו. אבל עכשיו כמבוגר, אני יכול לקחת אחריות על תגובותיי לכאב ולשכול. הם נהגו בחוסר צדק ורצחו את תאיסיר, אבל לי הייתה ברירה והיא עדיין קיימת: האם לבחור באותה דרך?
בכל יום בחיי אני מסרב להפוך ולהיות כמו אותם החיילים לפני חמש עשרה שנה, ואני בוחר לשים בצד את הזעם שליווה אותי כנער מתבגר. תמיד תהיה בידי הבחירה הזו. זוהי החלטה קשה לנטוש את הנקמה ואת הדרך הקלה של ללכת בעקבות הרגשות. אבל שנאה מולידה שנאה, והאופן שבו תתייחס לאחרים הוא האופן שבו יתייחסו אלייך. כתוצאה מהחלטה זו, בכל יום אני בוחר שוב לאהוב ולסלוח לאלו שסביבי.
כבני אדם אנחנו מנסים לחפש נימוקים, הסברים וצידוקים לשנאה שאנו חשים. במוחנו אנחנו הופכים את האויב לשטן, ומפקפקים בהומניות שלו. זהו השקר שמבעיר את הקונפליקט בין ישראל לפלשתין. אולי לעולם לא אראה את העולם משקם את עצמו לכדי הומניות מושלמת. אבל אני מרגיש חובה להאמין שהכלים לשלום אינם אלו של אלימות ושנאה. זאת ועוד, אני מרגיש מחויב להשתמש בכאב האישי שלי על מנת להפיץ שלום, במקום להצית בעזרתו את דלק השנאה, שבסיכומו של דבר יעכל גם אותי. אני מאמין שכולנו מחויבים לעשות את המיטב כדי ליצור שלום, ולא לחכות עד שהשכול יכה בבית. אחרי הכול, אין מלחמה טובה או שלום רע.

  • תאיסיר אבו סארה
  • עזיז אבו סארה
  • עזיז אבו סארה
  • אבו סארה