סיפורים נוספים

ענת מרנין - "פעם אהבתי את הסתיו"

פעם אהבתי את הסתיו. אהבתי את משב הרוחות הקרירות, המביא עמו הקלה מעומס החום הכבד של הקיץ, בטרם יבוא החורף הסגרירי. אהבתי את אווירת החג המורגשת באוויר, את הרצון להתחדשות, את התקווה להגשמת הברכות כולן.
אלא שמזה שלושים שנה, נושאות עבורי רוחות הסתיו גם את זיכרונות המלחמה הנוראה, את עוצמת הכאב הבלתי נשכח, את תוגת הבדידות. הפנייה לשאת דברים בשם המשפחות השכולות גרמה לי התלבטות: עד כמה זה נכון עבורי לתת פומבי לרגשות שלי ואיך אוכל לדבר בשם ציבור המשפחות? אמנם יש שותפות גורל בינינו, אך כל משפחה מגיבה בדרכה שלה לאסון שהוא כל כך פרטי. כל משפחה מבטאת בדרך שונה את הכאב שלה, ויוצרת לעצמה דרכי התמודדות ייחודיים עם השכול.
גם אצלנו בבית, במשפחה המפורקת והחסרה שנשארנו, כל אחד מאיתנו הגיב והתנהג אחרת. לכן אני יכולה לדבר רק בשם עצמי.

אמא העסיקה עצמה בעשייה בלתי פוסקת, כשהיא שוזרת באורח מופלא את הוראת האנגלית ואת החינוך לערכים, יחד עם הנצחת הבנים. היכולת שלה לבטא את מחשבותיה ורגשותיה והנכונות שלה לתת ולקבל אהבה, הן שעומדות לה בהתמודדות עד היום.

אבא שתק. ימים ארוכים שתק. ובלילות הארוכים ללא שינה, ישב ורשם את דיוקנם של פינקי ויאיר, וכתב אליהם מכתבים ללא כתובת. עד שנגמרו המילים והלב שלא עמד יותר בכאב, נשבר.
ואני? אני חשבתי שאני צריכה להיות חזקה עבורם. לחזור לשגרה, לתפקד כאילו הכל רגיל. חבריי הקרובים, שמלווים אותי מאז ועד היום, שנשארו לצדי ותמכו בי גם כשאיבדתי את להט הנעורים ושמחת החיים, יעידו שתפקדתי בסדר. בתוכי אמנם שרר תוהו ובוהו, אבל סגרתי והסתרתי אותו כדי להיות משענת להוריי. הם מצדם החזיקו את עצמם כדי להיות משענת לי וגם זה לזו. כך קרה שכל אחד מאיתנו בכה לבד, במסתור. לא יכולנו לחלוק את הכאב בינינו. חששתי שאם תיפתח התיבה, הכאב שלי יציף ויכלה את הכל.
עידית גיסתי, שיום לאחר בוא הבשורה המרה ילדה את שחר, התינוקת שהיא ופינקי כה יחלו לבואה, שרה לה בקול ערב וחנקה את דמעותיה עמוק בלב. שחר שנולדה להאיר את חשכת ימינו, הייתה כולה מנעמים. תפקיד כבד כל כך עבור תינוקת כה רכה, שאך זה באה לעולם.
וכבר שלושים שנה שאני שואלת את עצמי מה היה אלמלא...
איך היו נראים חיי? איך הייתי מרגישה? מה הייתי בוחרת? איך הייתי מתמודדת בכל מיני מצבים? אלמלא...
אלמלא נכשלה ההנהגה בתפקידה הראשון והחשוב מכלם - לדאוג לביטחון קיומנו. אלמלא יצאתם אתם אחיי, פינקי ויאיר, צעירים ותמימים, גאים ויפי תואר ומידות, בטוחים בדרככם וסומכים על אלה שנכשלו. יצאתם ולא שבתם. אלמלא נותרנו אנו מאחור, חסרי אונים, לקבל את הגזירה המרה.
לאבד את האחד - בן, אח, בעל, אב - זה הנורא מכל. 
לאבד את השניים - זה בלתי אפשרי. 
עם הבלתי אפשרי הזה אנחנו נאלצים להתמודד כבר שלושים שנה. ואין ניחומים לכאב, לחוסר, לאובדן.
איך הייתה נראית המדינה אלמלא השבר הנורא ההוא?
בכל יום כיפור נפער הפצע מחדש. ושוב מחטטים בו, שוב מוסיפים גרסאות ומנסים למצוא הסברים ואשמים, שוב מבקשים להוציא את האמת לאור.
ואני מדלגת על פיסות המידע החדשות, שחושפות שוב את תהומות הכאב. איני יכולה להתמודד עם התסכול והזעם על העובדה שכל זה יכול היה להימנע. אלמלא...
בחיי היומיום שלי אני מרגישה שאתם איתי, שותפים מלאים למהלך חיי, לשמחות, להצלחות, לקשיים ולחששות. אבל אתם כל כך חסרים. הגעגוע הפך להיות חלק מקווי האופי שלי, תו מתוויי פניי. לפעמים הדמיון מתעתע ואני קולטת אצל מישהו מוכר או זר בדל חיוך, רוך מבט, מתאר גוף, זיפי זקן, שנראים לרגע קרובים ושייכים ובכל זאת כה רחוקים ובלתי מושגים.
כל אחד מבני המשפחה ומהחברים יקר לי בזכות עצמו, אבל גם בזכות הקשר אתכם. אפשר לדבר אתם והם זוכרים, יודעים ומבינים. אפשר לפעמים להתווכח מי אמר את המשפט הזה, יאיר או פינקי, ומי המציא את כינוי החיבה ההוא ולמה, ומי הצטיין מכולם במשחק שעד היום נשמר אצלנו ומועבר כמורשת לילדיי.
אני חושבת עליכם ביחד ולחוד. יש הרבה דמיון וגם לא מעט שוני ביניכם.
המנהיגות השקטה והאצילית, ההומור המאופק, הנחישות, הבשלות, שיקול הדעת הבוגר, האחריות, הביטחון הפנימי המוקרן החוצה - זה פינקי.
החיוך הקורן מהלב, לעיתים מבויש ונבוך, החום, אהבת המשפחה, הרגישות, היכולת לפנק ולהתפנק, העצמאות המתפתחת - זה יאיר.
המסירות והנאמנות, חוש הצדק והאחריות לכלל, הכישרון הטבעי לקשר אנושי עם ילדים ומבוגרים כאחד, והאהבה הגדולה זה לזה - אלו תכונות משותפות לשניכם.
ואילו אני הייתי כל כך צעירה ולא מגובשת. ומנקודת השבר ההיא היה עליי לצמוח ולהיות בוגרת.
מניין השנים מבלבל אותי, כי בתפישה הרגשית שלי אני אחותכם הקטנה, בת שש עשרה בלבד. למרות שגדלתי מאז בשלושים שנה, משהו בי נעצר וקפא. כמו שאתם נשארתם: יאיר בן תשע עשרה ופינקי בן עשרים ושלוש.
אך יחד עם זאת אני מרגישה אתכם גדלים איתי.
אלמלא...
אני מדמיינת אתכם בכל גיל ובכל שלב, במקביל לחברים בני גילכם, כאילו לא הלכתם מעמנו. עדיין גדולים ממני באותם מרווחים בדיוק, מתפתחים בשלבי החיים שלכם, שותפים ותומכים בשלי. אני מדברת אליכם הרבה, דיבור שאין איש שומע. מספרת, תוהה וכואבת.
אני מתחבטת בשאלות כמו: מה היה כל אחד מכם בוחר ללמוד? היכן הייתם בוחרים לחיות? איך הייתי מרגישה עם זה? כמה ילדים היו נולדים לכם? איזה דודים הייתם לילדיי? ניסיתי לא פעם להיוועץ בכם בצמתים שונים בחיי, ובשיח הפנימי יכולתי לעיתים לשער מה הייתם אומרים או עושים. בפעמים אחרות גם כעסתי. איך יכולתם ללכת שניכם יחד ולהשאיר אותי כל כך לבד? שנים רבות הרגשתי אשמה על זה שדווקא אני היא זו נשארתי, בלי שנשאלתי לדעתי, בלי שבחרתי.
יש רגעים שהכאב והאחריות כבדים מנשוא.
למרות הכל בחרתי להמשיך, בחרתי בחיים. לזכור אתכם עם דמעות וגם עם חיוכים, לכאוב את לכתכם אבל לשמוח שהייתם לי אחים. להודות על המתנה שניתנה לי לגדול במשפחה כזו עד גיל שש עשרה.
השנים שעוברות מציבות בפניי אתגרים והזדמנויות חדשות לפגוש אתכם מזוויות נוספות. הכמיהה להתקרב אליכם לא פגה. להיפגש עם החברים של יאיר ולגעת בו דרכם. להתענג על הבת והנכדה של פינקי ולראות את חוט החיים נמשך באמצעותן.
ולדעת כל השנים שהמשפחה והחברים היקרים שלנו שותפים, תומכים ואוהבים, ומחנכים דור נפלא שלא הכיר אתכם, אך לא ישכח אתכם ואת לקחי המלחמה הנוראה ההיא, ואת המלחמות הנוראות והמיותרות שהיו לפניה ושבאו אחריה.
דור שכבר אינו תמים כפי שהיינו אנחנו, דור ביקורתי אך חדור אמונה, דור שלא יוותר על עצמו אך גם לא יוותר לעצמו, לא יוותר למנהיגות ולא יוותר על המדינה. אנחנו - אתם דור ההמשך, שעל כתפיו מוטלת המשימה לפעול למען סיום שפיכות הדמים באזורנו, למען מניעת שכול, כאב וייסורים משני צדי המתרס. דור שיקדם פתרון של שלום, חירות ותקווה לכולם. עוצמת הכאב היא שמניעה ומעניקה לנו את הכוח לעשות זאת.

אלו הדברים שכתבה ענת מרנין שחם, אחותם של פנחס (פינקי) ויאיר, לוחמי חיל השריון שנפלו במלחמת יום הכיפורים ב- 7 באוקטובר 1973, בקרבות הבלימה ברמת הגולן ובניסיון לחילוץ חיילי המעוזים בסיני. הדברים נכתבו במלאת שלושים שנה למלחמה.

  • ענת עם שני האחים
  • פינקי
  • פינקי
  • יאיר
  • ענת מרנין שחם
  • ענת מרנין שחם