סיפורים נוספים

עיישה אקטם - "שלושים ושישה ימים לאחר החתונה"

אחי, מחמוד אל חטיב, נפצע ב- 27 באוגוסט 1989 בליבו, כשהיה בן 17 בלבד. אני הייתי בת שמונה עשרה. הוא היה בדרכו לבית דודי, מרחק של כחצי קילומטר מהרחוב הראשי. באותו הזמן יצאו כמה בני נוער, זרקו אבנים וצעקו אל עבר החיילים שהיו רחוקים מהם, ברחוב הראשי. מחמוד לבש חולצה אדומה, ואולי מסיבה זו הוא בלט יותר מאחרים. צלף ירה בו. הכדור נכנס לליבו ויצא מהגב. הוא נלקח לבית חולים ברפידיה, שם חסרה הטכנולוגיה המתאימה. הרופאים עשו כל שביכולתם, הסירו חלק מליבו של מחמוד והצליחו להשאירו בחיים. הוא המשיך לחיות אבל הרופא אמר לאבי שליבו יכול להפסיק לפעום בכל רגע. בשביל הרופאים, העובדה שמחמוד המשיך לחיות הייתה נס. אבי לא סיפר לנו דבר ממה שאמר לו הרופא.

ביולי 1999 מחמוד התחתן. ביום שישי, שלושים ושישה ימים לאחר חתונתו, הוא יצא לשחק ספורט עם חברים, כפי שנהג במהלך השנים. הוא שיחק כדורסל וכדורגל. החברים התחלקו לקבוצות, מחמוד הרגיש לא טוב וביקש לשבת לנוח. אחרי מספר דקות ליבו כשל והוא נפטר, בן עשרים ושבע במותו.

מחמוד ואני היינו מאד קרובים. הוא היה צעיר ממני בשנה, היינו חברים טובים והוא נהג לספר לי על כל הדברים הקטנים בחייו, מה שאהב ומה שלא. האובדן שלו היה הדבר הקשה ביותר שחוויתי והכאב לא יעבור לי לעולם. אני זוכרת את עצמי בזמנים בהם חשתי חולה או כשלא הרגשתי טוב, ואת מחמוד תמיד דואג לי. הוא תמיד דאג לכולם, אבל במיוחד לי, תמיד בא לבקר, שאל והתעניין.

זמן מה לפני שמת, מחמוד דיבר על כך שהוא מרגיש שאין לו עוד הרבה זמן לחיות. מותו השפיע קשות על כל בני משפחתי. אחי סבל מהתמוטטות עצבים ונזקק לטיפול פסיכולוגי, ואני הפסקתי לאכול. סבלתי מאוד ממותו ועדיין. הוא היה האח הקרוב אליי ביותר. לאחר מותו לא ידעתי מה לעשות. חשבתי הרבה על נקמה אבל ידעתי שכל מעשה נקמה לא ישפר את הרגשתי, ורק יחריף את המצב של משפחתי.

מחמוד מת בתאריך שבו הוא נפצע, ב- 27 באוגוסט. לאחר מותו אבא שלי אמר: "ידעתי תמיד שזהו תאריך מסוכן".
שנים אחרי מותו של מחמוד שמעתי על פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס. סיקרן אותי לדעת כיצד משפחות שכולות פלסטיניות נפגשות עם משפחות שכולות ישראליות, והחלטתי לתת לפורום סיכוי. לקח לי זמן להבין את נקודת המבט של פורום המשפחות. הרגשתי שהשתתפות בפורום היא הדרך היחידה שיכולה לעזור לי להתמודד עם השכול האישי שלי. הפכתי לחברה פעילה וכיום אני עומדת בראש קבוצת הנשים הפלסטיניות, ומשתתפת בפרויקטים שונים של הפורום. בפורום אני פוגשת אנשים כמוני שהם נגד הריגת אנשים בסכסוך הזה, אנשים שמאמינים באנושיות ובאדם. אני בפורום כי אני תומכת בדרך שלו, נגד אלימות והרג בני אדם. אני מכבדת את הרעיון הזה והוא חלק ממנו.

אני חושבת שאנחנו, המשפחות השכולות בשני הצדדים, מחוברות חזק למאבק למען השלום והפיוס כי אנו יודעים מהו המחיר הכה כבד ששילמנו, אותו אנו עדיין משלמים בכל יום שעובר. אנו יודעים שאלימות והרג לעולם לא יביאו לשלום, לסובלנות ולסבלנות.

אני תושבת שכם, אולי העיר שהכי קשה לחיות בה בגדה המערבית. הסתובבתי בכמה ערים כמו ג'נין ורמאללה, שם המצב הכלכלי קצת יותר טוב ויש קצת יותר עבודה. שכם מבודדת, אי אפשר לצאת מהעיר מבלי לעבור המון מחסומים. המצב הכלכלי ממש קשה, אין עבודה והצבא נכנס ויוצא המון פעמים ביום ובלילה. כיום אני גרה ברחוב הראשי בעיר ועדה לכל פעם בה הצבא נכנס ויוצא. החיים מפסיקים בשכם בחמש-שש בערב, אנשים נכנסים הביתה ולא יוצאים עד למחרת. אני אם לשישה ואם הילדים מאחרים לחזור אני מפחדת מאוד, וחוששת מה יקרה להם אם יעברו ברחוב ויקלעו לתקרית ולא יוכלו לחזור הביתה.

אני מאמינה שאת מסר השלום צריך להעביר קודם במשפחה, ואני מתחילה תמיד עם ילדיי. אני אומרת להם שדם והרג אינם הדרך לסיום הסכסוך. אי אפשר להגיע לסיום הסכסוך דרך אלימות. אלימות לעולם תביא ליותר הרג. אנחנו והיהודים חייבים למצוא פתרון של חיים שיפסיק את כל הדם, ההרג והסכסוך.

מוות הוא דבר קשה. עברתי אותו פעמיים עם שני אחיי, בהבדל של חודשים ספורים (אחד מאחיי נפל מבניין בעת עבודתו ונהרג, כמה חודשים לאחר מותו של מחמוד. ליד קברו של מחמוד הוא עמד ואמר שהוא חש שמותו קרוב). הכאב והאובדן הם בלתי נסבלים ולכן חייבים להפסיק עם ההרג ההדדי. שני הצדדים איבדו הרבה. כמעט בכל בית פלסטיני חסר מישהו ואם התמזל המזל ולא נהרג מישהו מקרבה ראשונה, אתה בטוח מכיר שכן או קרוב שנהרגו בסכסוך. אימא שלי עדיין בוכה על אחי וכך גם כל האימהות. ערבים או יהודים, פלסטינים או ישראלים, חמושים או לא חמושים, לכולם יש משפחה.

  • מוחמד אקטם
  • עיישה אקטם
    עיישה אקטם
  • עיישה אקטם
  • עיישה אקטם
  • עיישה אקטם