סיפורים נוספים

אהרון ברנע - "נועם יקירי"

נועם יקירי,

כבר למעלה משבע שנים שאנחנו לא נפגשים והמכתבים אליך, המכתבים החד כיווניים האלה, מתרחקים והולכים אחד מן השני. הפעם מדובר במכתב מיוחד, כי הוא מיועד להיקרא על ידי אחרים, בניגוד למכתבים הקודמים.
ב- 16 ביוני ציינו את יום ההולדת שלך. בשקט, בשקט. בלי עוגה, בלי בלונים ובלי מתנה. כדרכנו הלכנו עם אימא לפקוד את קברך, בעצם המקום היחידי בעולם שלא היית אמור להיות בו. היית צריך להיות כבר בן עשרים ותשע, אילו... מטריף את הדעת לחשוב מה יכול וצריך היה לקרות אילולא.

אני חוזר לאותו יום נורא פעם אחר פעם. 12 באפריל 1999, ערב יום השואה. בעוד חמישה ימים תהיה אדם חופשי. סוף השרות הצבאי, סיום הסיוט הלבנוני. אימא נתנה לך את סיכת "ארבע אמהות" - לצאת בשלום מלבנון - לפני שעזבת את הבית. אנחנו בית רציונליסטי, ובכל זאת הסיכה הזאת ניתנה לך כמעין קמע, תפילה שתלווה אותך, למרות שאמרת לנו שלא תעלה לשם הפעם. אחרי מותך התבררה התמונה לגמרי. עלית מתוך חובה כלפי חבריך. לא רצית להישאר חייב. אמרת שהעול חייב להתחלק שווה בשווה, לפחות בתוך היחידה. לא האמנת בצורך לשבת בלבנון, והבהרת זאת היטב למפקדים שלך, כאשר עמדת על זכותך לשאת את הסיכה לפני יציאתך למשימה האחרונה. הזכות להפגין את דעתך, גם נגד הכללים. וכופפת אותם, כי מה? היו מוותרים עליך? הלוחם הכי מנוסה ביחידה? שיפגין אם הוא רוצה! 
ככה יצאת והובלת את הכוח למרגלות הר הבופור, במקצועיות, בשיקול דעת. עובדה - הם לא נפגעו. איש לא נפגע, חוץ ממך. כמה ימים אחרי החזירו לנו המפקדים שלך את הסיכה שאותה הורידו ממדיך המגואלים בדמך, יחד עם המצלמה הפגועה שנשאת עליך, זו שנתתי לך לפי יציאתך האחרונה, כדי שתנציח את השבוע האחרון של שירותך.
ועם הדמות הזו שלך, של הנער המחייך, העשוי ללא חת, מלא בחיוניות ובחוכמה, עם הברק האינטלקטואלי, אוהב השלום והמפגין למענו, יצאנו לציבור. בהתחלה לבד, ואחר כך בפורום המשפחות. כדי להוכיח - מסתבר שיש צורך להוכיח כי לרבים זה לא מובן מאליו - שקדושת החיים היא לא סתם קלישאה חסרת משמעות. אמרנו להם: שערו בנפשכם מה נקטע במותו של נועם, איזה פוטנציאל לא מומש. תכפילו זאת במאות ובאלפי ההרוגים האחרים שמתו טרם זמנם כי המלחמה נמשכת, כי למנהיגים משני הצדדים חסרים הדמיון, האומץ, התעוזה, החזון והאחריות לשים קץ לסכסוך המטורף.

הפכת עבורי לסמל ולדגל במאבק הבלתי נגמר הזה למען השלום. אני מספר עליך, כותב עליך מצייר אותך. לא שוכח אותך לרגע. מנסה להביא אחרים להזדהות עם דמותך ועם כאבי, כדי להזיז אותם מן האדישות. אולם לא רק את דמיונם של הקרובים אליך הצתת אתה, החלל האחרון של שנת היובל למדינה. בעקבות נפילתך כתבה סילבי קשת בטור שלה בידיעות אחרונות תחת הכותרת "החלל ה- 18,939": "ככל שחולפות השנים נכמר הלב, וגובר הכעס על מדיניות אסונית, קהת חושים, שהובילה למצעד האיוולת, לכמה מלחמות מיותרות."

מלחמת קדש, שהייתה אימפריאליסטית. מלחמת יום הכיפורים שניתן היה למנוע אותה, אלמלא גולדה וגלילי ומדיניות משה דיין של "מוטב שארם א-שייך ללא שלום, משלום ללא שארם א-שייך". והמלחמה המטומטמת והארוכה בתולדותינו, מלחמת לבנון.

בלי לפגוע בזכרם של רבבות הנופלים, מתעכב הדמיון על החלל ה- 18,939, נועם ברנע, בכל יפעת זיו עלומיו, שנהרג עם הכפתור לצאת בשלום מלבנון על דש חולצתו הצבאית.

בימים אלה מוסרט סרט בשם "בופור", על פי תסריט המבוסס על ספרו של העיתונאי רון לשם, "אם יש גן עדן, שהוקדש לך ולצחי איטח, שנפל גם הוא על אותו הר מקולל, הבופור. רון לשם שזר את סיפור דמותך ונפילתך לתוך סיפרו, על פי סיפורו הנפעם של בחור שהכיר אותך בימיך האחרונים וליווה אותך בפעולה שממנה לא שבת. מדהים איך בזמן הקצר הזה כבשת לבבות של חיילים והבאת אותם להציב את דמותך כערך מוביל בחוויית שירותם הצבאי.
ובימים אלה ממש, נראה כאילו כל אשר חווינו ולמדנו באותה מלחמה מטומטמת, מלחמת לבנון, נשכח כלא היה. שוב תופי המלחמה, שוב המחשבה הפרימיטיבית כי הכוח יעשה את הכול. שוב מקריבים חיי אדם בקלות בלתי נסבלת.
הנה בני, אתה רואה. המאבק המשותף שלנו לא תם! אשוב אליך פעם אחר פעם כדי לשאוב ממך כוחות נפש.

שלך,

באהבת אין קץ,

אבא.

  • נועם ברנע
  • נועם ברנע
  • נועם ברנע
  • נועם ברנע
  • נועם ברנע
  • אהרון ברנע